מבחר מסיפוריה של עמליה כהנא-כרמון, כלת פרס ישראל לספרות.
"נעימה ששון כותבת שירים" (1963), "הינומה" (1967), "אם-נא מצאתי-חן" (1963), "אני לא משותקת, אתה לא אילם" (1979), "ברחוב" (1958) - הם מסיפורי ההתאהבות היפים ביותר שנכתבו אי-פעם בספרות העברית. כשפורסמו לראשונה התקבלו כפריצת דרך מרעישה של פרוזה אחרת, כמשב רענן, סוחף וחיוני, והם מעוררים התפעלות גם בקריאה מחודשת, היום.
הסיפורים "נעימה ששון כותבת שירים", "אם-נא מצאתי-חן" ו"ברחוב" נדפסו בספר בכפיפה אחת (ספריית פועלים). שני האחרים נדפסו תחילה בכתב-העת סימן קריאה, ולאחר מכן בספרים שדות מגנטיים (הקיבוץ המאוחד) ולמעלה במונטיפר (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה).
ימים רבים לא דיבר עמי ועתה בשקט דיבר, נשען על גב כסאי ושולחני, גחון מעט, מסתכל לתוך מחברתי. מיהרתי להניח את שתי כפותי על הרישום מעשה-ידי. אולם המורה יחזקאל התישר, שלח ידו להרים את המחברת וידי נשרו ברפיון. ואז, מזועזעת כולי – רק משום שמזועזעת הייתי – בלי שאדע למה ומדוע, אמרתי:
"שלחתי שיר לעתון בית-הספר".
המורה יחזקאל, ממשיך לעיין ברישום, אמר מבלי להתעניין בשאלת עצמו:
"קיבלוהו?"
"השיר מצא-חן בעיני מר הבדלה. גם המנהלת עצרה אותי ושיבחה אותו. אבל המורה זה לא בזכותי. היה לי נושא מיוחד-במינו. שם השיר 'מורי היקר'."
מיד הניח המורה יחזקאל את מחברתי. חזר לשולחנו לאסוף את גליונותיו, ספריו ויומניו ולא הרים ראשו. באתי אחריו ואמרתי בקול לחש:
"ואם יצא לך לקרוא את השיר, תראה שאתה טועה ביחס אלי".
אינני יודעת אם קול החלש הוא שנגע אל לבו. בעצם אינני יודעת מה התכוון כשענה:
"ואולי את היא שטועה."
"הלוואי", לחשתי, בעוד הוא נוטל את תיקו ונמלט.
