בפתח הדבר לספר לטפס על ההר, או איך לכתוב כותבת ארנה קזין: "אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה".
ספרה החמישי במספר הוא ספר רב השראה, יצירה ספרותית בפני עצמה על אהבת הכתיבה ועל כותבים ידועי שם; ספר שיכול לשמש בן לוויה מסור לכל כותב וכותבת. זהו איננו מדריך שמבקש לשרטט שיטה או נוסחה לכתיבת סיפור אפקטיבי, אלא נקודת מבט, השאובה מגדולי הכותבות והכותבים, לשאלות שמטרידות כל כותב וכותבת: איך להתגבר על מחסום כתיבה, איך להתחיל לכתוב, איך להתמיד בכתיבה אחרי דעיכת ההתלהבות הראשונית, איך לתקן ולשפר כתב יד, וגם - איך לא להרים ידיים בטיפוס על ההר הגבוה כל כך, בדרך לפסגה היצירתית המיוחלת.
כך מספרת קזין:
מדריכי כתיבה וחיבורים על כתיבה הם ז'אנר בזכות עצמו, עשיר מאוד באנגלית ובצרפתית, ואחד האהובים עלי. יש בו מגוון רב, שנע בין חיבורים מופתיים על כתיבה כמו אלה של ג'ורג' אורוול ווירג'יניה וולף, רילקה והלן סיקסו, לבין מדריכי הכתיבה המעשיים יותר, כמו אלה האמריקאים של אן למוט ושל נטלי גולדברג. החיבורים והמדריכים האלה משמשים כבני לוויה לכתיבה, הם עסוקים בתהליך הכתיבה, בגישה לכתיבה, ביחס אל הכתיבה, במקום שהכתיבה תופסת בחיים. הם מעוררים השראה ומעניקים דחיפה ועידוד ורעיונות לעבודה. הספר הוא מדריך שמשתייך למסורת הזאת, ומבקש לשאול ממנה עקרונות ורעיונות לטובת תרבות הכתיבה בעברית - שאין בה כמעט יצירות מקוריות בסוגה הזאת. (ynet, 7.2.15)
ארנה קזין היא סופרת, מסאית וכלת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים. קזין מנחה כותבות וכותבים בקבוצות ובאופן אישי, בין השאר אצלנו, באכסניה של המגדלור.
"ברגע שאני מתחילה לטפס על ההר אני יודעת שאגיע לפסגה ושארד כל הדרך למטה. בעניין הזה אני לא מודאגת. הקושי שלי - קושי נטוע עמוק - קודם לעצם מעשה הכתיבה. זהו הקושי לבוא לידי כתיבה. לבוא אל פינת העבודה, לפתוח את הקובץ, ולעבוד. לְפַנות זמן לעבודת הכתיבה. להעניק לעצמי את הרשות לכתוב.
"בסופו של דבר," כתבה סוזן סונטג ב"ניו יורק טיימס", "כתיבה היא שורה של אישורים שאתם מעניקים לעצמכם, לבטא את עצמכם בדרכים מסוימות. להמציא. לקפוץ. לעוף. ליפול. למצוא את הדרך האופיינית שלכם לסַפֵּר, ולהתעקש על הדרך הזאת. כלומר, למצוא את חירותכם הפנימית.""