איך להתנגד, ספרה התשיעי של ארנה קזין, הוא חיבור אקטואלי, שנכתב בדחיפות כהזמנה לשיחה ולפעולה, והוא מוצע בפורמט של ספרון כיס במחיר שווה לכל נפש.
"הנה אני רואה לנגד עיניי פתח לתקווה: מצב החירום, מפחיד ככל שיהיה, הוא דווקא מצב של בהירות", כותבת קזין. "בניגוד לשגרה המרדימה, שמשכיחה בחסות הטלוויזיה המבדרת ותרבות הצריכה המפנקת את כל התהליכים העמוקים שהובילו אותנו לרגע הזה - מצב החירום מאפשר להבחין ביתר קלות ברע, להתעורר כנגדו ולעמוד מולו".
החיבור, אשר כמו כל כתביה של קזין מבטא חשיבה מקורית הנשענת על קריאה נרחבת, הפעם של הוגות והוגים פוליטיים, נפתח בהקדמה מדינה (לא) טובה דיה, שבה מנתחת קזין את המצב הנוכחי בקונטקסט רחב, ונמשך בשלושה פרקים - לזכור, לשאול, לדבר - שבהם מזכירה קזין פרקים חשובים בהיסטוריה (המוצלחת) של מחאה והתנגדות בארץ ובעולם, מציבה שאלות אמיצות, ומציעה דרכי פעולה להתנגד, כאן ועכשיו, במאמץ להביס את הייאוש ולהפיח תקווה.
זהו הרגע. בדיוק עכשיו, כשבבית המחוקקים ובממשלה מושלים מנהיגים שאינם מצניעים את הגזענות שלהם, את הלאומנות, את האדרת האלימות, ופועלים בגלוי נגד אלה שאינם יהודים, אינם גברים, אינם סטרייטים, אינם דתיים, אינם לאומנים; מנהיגים שמרגע כניסתם לתפקיד פועלים כאילו הם מנהלים
מצב חירום - מעין פיקוח נפש דוחה צדק; ובכנסת אין אופוזיציה, והמחוקקים עומדים לפרק את הרשות השופטת, ואת יסוד ביקורת השלטון, והעיתונות
נדמית פעמים רבות כמתענגת על הדרמה, על האקשן, ובקרב השמאל פושה הייאוש - כביכול אין מה לעשות, זהו המצב הדמוגרפי, זו דרכו של עולם -
ובכן דווקא עכשיו, אני יודעת: גם אני, אזרחית שאינה אקטיביסטית, שנהנית כל השנים מחסות הפעילּות של אחרים, לא יכולה עוד לנמנם; חובתי להתעורר, וחובתי להתנגד. כיצד אצליח להשפיע? איך אוכל לעשות זאת, אני - שאיני מארגנת הפגנות, שאינני מנהיגה פוליטית? מה עלי לעשות - בשביל הבנות שלי, בשביל בת זוגי, בשביל אמי, בשביל שני האחים שלי, בשביל חברי, בשביל הסטודנטים והסטודנטיות שאני פוגשת באקדמיה, בשביל המשתתפות והמשתתפים בסדנאות הכתיבה, בשביל העיר שלי, תל אביב, שאני אוהבת, בשביל המדינה שלי, בשביל הסיכוי שתהיה טובה דיה?
