"שוטטות - במובן של הליכה ללא מטרה מוגדרת וללא לוח זמנים מוגבל - היא עמדה", כותבת ארנה קזין במסה המבריקה במרחק הליכה. "היא סוג של תנועה במרחב, סוג של בילוי בזמן, דרך להשלים עם קיום בבדידות. היא חיבור להיסטוריה וניכור לרגע. היא אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות מעיקה: תרבות השיווק וההישג, תרבות הצבירה והתועלת, תרבות הצריכה".
הקניון ותעשיית השימוש החד פעמי הם שניים מיסודותיה של תרבות הצריכה. תמורת הנוחות שהם מעניקים לנו אנחנו משלמים מחיר גבוה, נסתר מהעין: תרבות הצריכה מגבירה ניכור, פוגעת בחירות, מצמצמת אופקים, מדלדלת את הרוח ומקלקלת את המוסר. אבל אין צורך לסגת לחיים בקומונה אורגנית בחיק הטבע כדי להשתחרר. דווקא חיי העיר מוצגים בחיבור זה כאנטיתזה לתרבות הצריכה.
התרבות העירונית משגשגת ברחובות עירוניים, תוססים ומגוונים, פתוחים ומפתיעים. הרחוב העירוני מנוגד במהותו לקניון ולפרבר. דמות המשוטט העירוני מנוגדת בטבעה לדמותו של הצרכן. דווקא החברה העירונית מצליחה לחזק את שלושת המרכיבים החיוניים של תרבות במיטבה: סולידריות, חירות ומגוון.
ספרתי: 78 בקבוקי בירה ריקים בפינת המטבח. הם עומדים כאן, מעיקים, עד שאחליט מה לעשות בהם.
לכאורה, התשובה פשוטה: עלי להוציא אותם מהבית ולהשליכם בפח הירוק שבפינת הרחוב. זהו פתרון קל ומסודר, שמבטא התחשבות נאותה בסביבה. ממילא זו אינה פסולת מזיקה. הבקבוקים עשויים זכוכית ולא פלסטיק. אין שום בעיה, המנקים יאספו אותם, הכול בסדר.
אבל לא זה העניין. אתם מבינים, בירה היא המשקה האהוב עלי. אני צרכנית פעילה. כבר שנים שאני שותה בקבוק או שניים ביום, בהנאה, ומייצרת פסולת זכוכית בלי דאגה. והנה, בזמן האחרון משהו השתנה.
בעבר, לא נהגתי לצבור בקבוקים ריקים. מהרגע שגמרו את תפקידם, לא הייתי מקדישה להם מחשבה: הייתי קונה, שותה, וזורקת את הבקבוק הריק לפח. אם נשקלו שיקולים, הם היו רק כספיים: בימים שבהם המשכורת היתה נמוכה במיוחד, וחישבתי כל הוצאה וקניתי רק מעט, הרשיתי לעצמי רק את המוצרים הזולים, בירה נשר או גולדסטאר בבקבוקים הגדולים, ובסוף השבוע טרחתי להחזיר אותם ריקים למכולת כדי לקבל את דמי הפיקדון בחזרה. זה היה די פשוט.
