על המורשת הכפולה של הפחם – מצד אחד, הכוח שתדלק את האימפריאליזם במאה ה-19 ואפשר את התפשטות המהפכה התעשייתית ברחבי העולם, ומצד שני, הכוח שמניע את ההתחממות הגלובלית ומשבר האקלים – בספרו של ההיסטוריון און ברק, המשרטט את ההיסטוריה של הגלובליזציה של כלכלת הפחמן.
תוך התחקות אחר הקשרים בין אנרגיה ובין אימפריה, קפיטליזם ומונותאיזם, מתאר המחבר את מערך הכוחות שהתניעו את התפוצה הגלובלית של הפחם, ואחר כך את התפוצה של דלקים נוספים כנפט וגז טבעי. הספר מראה שההפצה הגלובלית של דלקי מאובנים נשענה על תהליכים סותרים, ניזונה מקונפליקטים מבניים וקודמה על ידי סוכנים בלתי צפויים. נוכח הצורך הבוער לגמול את הכלכלה העולמית מדלקי מאובנים ולנקות את האטמוספרה מגזי החממה שנוצרים בשרפתם, מגלֶה הספר משאבים בלתי צפויים שבכוחם לסייע בהתמודדות עם המשבר היום.
רישומי פחם רואה אור בסדרת אובייקטים גלובליים, פרי מיזם שפעל במכון ון ליר בהובלת ד״ר כפיר כהן לוסטיג. הסדרה מבקשת לעמוד על האופי הגלובלי של אובייקטים בעלי משמעויות נרחבות, ובה בשעה עלומות ואף מוכחשות, בעולם ובישראל. ביסוד הסדרה מונחת התפיסה שלחומר מקום נכבד בחיי הרוח והחברה, ושלאובייקט תפקיד חשוב בחקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה והפילוסופיה.
הקשר בין שרפת דלקי מאובנים להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים מוכר עוד מהמאה התשע־עשרה. ב־1896 הצביע עליו המדען השוודי סוונטה ארניוס, שפעילת האקלים גרטה תונברג היא קרובת משפחה רחוקה שלו. פחות משני עשורים אחר כך, גם קוראי עיתונים בערבית באזורנו כבר הכירו את המונח שינוי אקלים )תבאדל אלמנאח׳( ואת הקשר בין שרפת פחם לאפקט החממה. לאורך רוב המאה העשרים עדיין היה אפשר להתעלם מהסכנות הכרוכות בשרפת פחם, נפט וגז טבעי או להניח שהן יתגשמו רק בעתיד הרחוק, אבל בשנות השבעים החלו להישמע בקהילה המדעית יותר ויותר קולות שהסבירו שהסכנה קרובה הרבה יותר. אלא שהידיעה הזאת לא הביאה לפעולה. ההפך הוא הנכון: מאז 1970 עלה היקף השרפה של דלקי מאובנים בכתשעים אחוזים. חצי מכמות גזי החממה שנמצאת כיום באטמוספרה נפלטה אליה רק ב־25 השנים האחרונות, כאשר כבר שרר קונסנזוס מדעי גורף ונחרץ בדבר הצורך להפחית את פליטות גזי החממה ולסלק את הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית.
