יואל המתחכם, ליאור הקמצן, יואש האדיש, אביטל טובת הלב, קסניה הדרמטית, עינת האחראית – כולם, ולצדם בני משפחותיהם, מתוארים בין דפי הרומן המקורי והשאפתני, רב הגיבורים והעלילות שכתבה גַיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002 (שאהבה נפשי).
חיים מגולל את סיפורה של קבוצת חברים ירושלמית לאורך עשרות שנים, מבית הספר היסודי, אי-אז בסוף שנות השבעים, ועד ימינו. אירועים היסטוריים באים והולכים, אהבות נוצרות ומסתיימות, ובתווך – פרידות, חתונות, גירושים, שמחות ואסונות שחווים בני החבורה.
בלב הרומן עומד הקשר החברי ארוך השנים של קסניה ויואש: קשר של ניגודים, לכאורה, שמתחיל בכיסא שזרק יואש ופגע בפניה של קסניה, ונמשך בתהפוכות חיים מפתיעות. אבל מיהו המספר הלא מהימן שמגולל את הסיפור כולו, בשם החברים? רק בסוף הרומן תתבהר התעלומה.
עדים לפרשיות החיים האלה יסכימו אולי שראשיתן בכיסא — כיסא ילדים שהושלך בכיתה.
נפתח, אם כן, בכיסא.
בית ספר יסודי, כיתה גימ"ל, שעת הלימודים השנייה. התלמידים רוכנים על תרגילים בחשבון. בקצה השורה שליד החלון משעין אחד מהם את גבו למסעד, ומטיל את משקל גופו לאחור. רגליו הקדמיות של הכיסא נישאות באוויר, בהונותיו של הילד שעוּנות על הרצפה. הילד מתנדנד.
לא אחת הוזהרו התלמידים של אותה הכיתה שלא להתנדנד. "נדנדה היא נדנדה. הכיסאות הם רכוש בית ספרי." הילד, יואש, איננו מהמרדנים, ובמעשהו ודאי איננו מבקש להתריס נגד סמכות כלשהי. אלא שבעודו מרוכז בתרגילים שלפניו, הוא מנדנד את עצמו בהיסח דעת. מוצץ את עפרונו ומתנדנד. ומתוך שהוא מרוכז בתרגילים, אין הוא מבחין במחנכת הכיתה שמתקדמת לעברו בין השורות.
