כובעים של זכוכית

נאוה סמל

תיאור

"לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתן... להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין" (נאוה סמל)

 

אסופת סיפורים של נאוה סמל על חוויות הדור השני לשואה, הכוללת גם את סיפורי כובע זכוכית (ספרית הפועלים, 1985) - הספר הראשון בפרוזה שעסק בחיי ילדיהם של ניצולי השואה.

 

בספר שלפנינו, הרואה אור לאחר מותה של סמל, מופיעים סיפורים נוספים שחוויות הדור השני ומעשה הזיכרון משותפים להם. הם קובצו כאן לראשונה בעריכת נועה מנהיים מתוך מגוון יצירותיה של סמל, ואת האסופה חותמת אחרית דבר של הסופרת שהרה בלאו, מהדוברות הבולטות של בני הדור השלישי לשואה.

 

עוד מספרי נאוה סמל במגדלור

מתוך הספר

סבא עזב את סבתא. בדור ההוא זו נחשבה שערורייה, סוד שהתלחשו בו בחדרי חדרים, כזה שלא נועד חלילה לאוזני ילדים. גירושים כמובן היו הס מלהזכיר, בדיוק כמו מוות. בדור ההוא אנשים לא התגרשו ולא מתו. 

לא רק את סבתא סבא עזב, אלא גם את אבא שלי שהיה אז תינוק בן שישה חודשים — והיגר לאמריקה. זה קרה בשנת 1919 כשבעיירות היהודיות הקטנות באירופה חלפה השמועה שבניו יורק יש מדרכות מזהב ולאמריקה קראו ביידיש "גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע".

סבא הבטיח שישלח כרטיסים כשיסתדר. סבא הסתדר, אבל את הכרטיסים הוא מעולם לא שלח. בטפסים שקיבלתי לימים ממוזיאון אליס איילנד בניו יורק, מצהיר גבריאל הֶרְצִיג שהותיר באירופה אישה, אבל את התינוק יצחק מעלים. האם חשש משלטונות ההגירה, או שמא הדחיק את העובדה שזנח את בנו יחידו?

מדי שנה, ביום הולדתו, קיבל אבא אות חיים מניו יורק בדמות שטר של דולר ירוק במעטפה. כאשר הקניטו אותו חבריו בעיירה הקטנה סִירֶט שבבּוּקוֹבִינָה־רומניה על היעדרו של ההורה, הירהר לעצמו שאולי מוטב אבא מת מאבא עלום־חי. "העדפתי להיות יתום," כך יאמר לי בבגרותי — משפט שצבט את לבי.