תרגומה של אילנה המרמן לקלסיקה של חתן פרס נובל לספרות אלבר קאמי, על מגיפת הדבר הקטלנית באוראן שבאלג'יריה, עיר מסחר מכוערת למדי וסתמית, "עיר מודרנית בתכלית". תחילה העניים הם שמתים בפרווריה הצפופים והמזוהמים, אבל אחר כך משליטה המגפה את "דין הצדק" שלה בלי משוא-פנים, ומכחידה עשירים כעניים, סוהרים כאסירים, זקנים כצעירים - כולם עומדים נגדה חסרי אונים. יש בהם מי שנכנע לה מיד ויש מי שנלחם בה, יש מי שעושה אותה מבחן לאהבת האדם - האדם בכלל, ואולי יותר מזה, נפש אהובה אחת או שתיים: אם, ידיד, אישה, ילד.
את רומן המופת הזה חיבר קאמי על רקע מלחמת העולם השנייה, ומאז הוא היה לאחת היצירות הידועות ביותר בספרות העולמית. הספר כובש זה עשרות שנים את ליבם ורוחם של קוראיו בשילוב שהוא משלב סיפור ריאליסטי, מרתק ומרגש, עם משל על מצבו של האדם המערבי המודרני. משל זה עדיין תקף בלי ספק גם כיום, לאחר עוד ועוד תבוסות שנחל ההומניזם המערבי מאז ועד עתה.
קאמי העמיד להומניזם הזה - שאת תבוסתו שאין לה סוף חזה בספר בפיכחון כואב - אנדרטאות אלמותיות בדמותם של אחדים מגיבורי הרומן. דמויות בשר ודם הן שהובסו כולן ואף על פי כן עצם מלחמתן היתה אולי סוג של ניצחון, ניצחונם של מי שאינם נושאים עיניהם אל האידיאולוגיות הגדולות, אלא "מסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והכבירה".
כשפורצת מלחמה, האנשים אומרים: "זה לא יימשך הרבה זמן, זה טיפשי מדי". ואמנם אין ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם, לולא חשב האדם רק על עצמו, היה משגיח בזה.
מן הבחינה הזו היו בני עירנו כמו כל בני-האדם, הם חשבו על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות.
