במקום יאוש

יאיר אסולין

  • עריכה: יואב רוזן
  • איור: אולגה קונדינה
  • עיצוב: דוד בן הרא"ש
תיאור

מתוך היומיום, הזיעה, ההתרוצצות האינסופית, תודעת ההישרדות הכלכלית, לוכד מבטו המשוטט של יאיר אסולין הזדמנויות ושברי אמיתות. בין רחובותיה של התנחלות בורגנית חדשה בשומרון לשוק מחנה יהודה, בין סמטאותיה של צפת לכנס בחירות של יאיר לפיד, בין הלווייתו של מוטי קירשנבאום לסבתא עזיזה, מבקש אסולין - כמי ש״חש משהו עמוק על הזמן הזה" - למצוא נקודת אחיזה. 

 

המסות המדיטטיביות שבספר זה מבקשות לפענח איזו ישראליות המונחת בגבולותיה של "מיתולוגיה קטנה, מינורית, כזו שמתקיימת בשוליים, בצד הדרך, כזו שמתקיימת על השולחנות הישנים, הכמעט נזיריים, ועל כיסאות הפלסטיק, ועל ריח החריכה של הטוסט שנלחץ עכשיו בתוך בית הקפה".

 

יאיר אסולין הוא בעל הטור "קטע לסיום" בעיתון הארץ. משמש עמית גולדמן בכיר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. שימש כמרצה אורח באוניברסיטת ייל. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2016 ופרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2011. מספריו: נסיעה (חרגול, 2011) והדברים עצמם (חרגול, 2014).

מתוך הספר
 
עידן האמביציה
 
ובצהריים של יום חמישי, סוף מאי, רגע לפני הסגירה המדוברת שלו, השולחנות החיצוניים של הקפה, מאחורי העציצים הגדולים, כמעט ריקים. זוג יושב בפינה הימנית, ועוד שניים, על בקבוקים של גולדסטאר, ליד הכניסה. מישהו מהם מזמין טוסט. מישהו אחר, משולחן אחר, מבקש עוד בירה. בקפה יש הרבה פרצופים מוכּרים. אני מזהה שניים מתוך החמישה שבחוץ. אחר כך יבואו לפחות עוד שניים. לאחד מהם אומַר שלום. השמות של הפנים המוכּרים האלה לא רלוונטיים לטקסט הזה. במובן מסוים הם רק יכולים לטשטש אותו, להפריע לו ללכת למחוזות הדימוי המופשט, הסימבולי. הטקסט הזה מבקש לדבר על המציאות עצמה, על ההון, או היעדר ההון, הממשי, המוחשי, הנוכח. כלומר, להסתכל על הקפה, על המוסד הזה, רגע לפני שסוגרים לו את הדלתות, רגע לפני שגם הוא נבלע ברחוב שינקין המחודש שפעם היה חדשני ועכשיו הוא לא יותר מעוד רחוב בתל אביב שסוחב על גבו תהילה מפעם.