מאה שנים לאחר הר הקסמים, מבקרת כלת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק במחוזותיו של תומאס מאן, מניחה גם היא את הגיבור שלה בבית מרפא (הידוע בטיפול במחלות "חזה ולוע"), ומספרת סיפור משלה הנושא את כותרת המשנה: סיפור אימה בבית מרפא.
בעלילה מרתקת המשלבת אימה, קומדיה, אגדות עם ומשל על גבריות פצועה ורעילה, טוקרצ'וק חושפת בנשף האֶמפּוּזוֹת אמיתות על העולם שחמקו מאיתנו, או כאלה שהעדפנו שלא להישיר אליהן מבט.
נשף האמפוזות הוא הרומן הראשון שכתבה טוקרצ'וק לאחר הזכייה בפרס נובל לספרות. זהו ספרה הרביעי המתורגם לעברית. קדמו לו ספרי יעקב, על עצמות המתים ונדודים. ארבעתם תורגמו על ידי מרים בורנשטיין, המיטיבה להעביר לקהל הישראלי את קסמה של טוקרצ'וק, שקנתה לה מעריצים רבים ברחבי העולם.
ברבע לשמונה העירה את ווֹיניץ' תרועת חצוצרה, ועל כן, למשך רגע ארוך, הוא לא הבין היכן הוא נמצא. החצוצרן זייף ללא ספק, והדבר שיעשע את ווֹיניץ' והשרה עליו מצב רוח טוב. המנגינה נשמעה מוכרת, אבל באופן הנוגע לדברים שהם כל כך פשוטים עד שהם גאוניים. נראה שדברים כאלה היו תמיד ויהיו תמיד.
מייצ'יסלב ווֹיניץ' היה מורכב מסבך של תחלואים, ומי שהתמצא היטב בסבך הזה לא היה ווֹיניץ' עצמו, אלא דווקא אביו, יָנוּאָרי ווֹיניץ', פקיד בגמלאות ובעל קרקעות. הוא שלט בכובד ראש ובדרך ארץ בתחלואים האלה הודות לידע רב, כשהוא מתייחס אל הנכס הזה שהופקד בידיו — בנו — באחריות רבה וגם, כמובן, באהבה, אך בלי כל סנטימנטליות ושום "גינוני נקבות" ששנא בכל מאודו.
