ולא כפי שפורסם

יש עוד זמן,’ אומר יחיאל.  ‘ואני אומר שאתה מאחר,’ פוסק האב. יחיאל בן יותר משישים, ואילו אבא שלו רק בן עשרים וחמש. ראשו של יחיאל כמעט נוגע בגג הפז’ו הקטנה שלו. כהרגלו, הוא לובש טי־שירט רחבה מדי, מכנסיים מרובי כיסים, חפים מצבע ונועל סנדלי שורש. יחיאל במושב הנהג, ואבא יושב לצידו, לבוש חליפה שמבגרת אותו מעט. יחיאל מעולם לא ראה אותו בלעדיה. ‘חבל לנסוע, לא תספיק,’ אומר אבא של יחיאל בשביעות רצון. הבית במושב, שקירותיו עוד זוכרים את ילדותו של יחיאל, שווה קרוב למיליון. או נכון יותר לומר, השטח שווה קרוב למיליון, כי את הבית יהרסו. יחיאל חשב שיקבל יותר ממיליון, אבל התבדה. הבית סמוך למפעל, והמפעל מוריד את הערך. ‘אמא שלך לא היתה מוכרת,’ אמרה לו צילה בּוּנְט, שלא היה לה כסף לקנות את הבית. וכיוון שכך משפחתה, ששכרה את הבית בעשור האחרון, נאלצה לפנות אותו. ‘על גופתה היתה מוכרת. הרי אבא שלך בנה את הבית במו ידיו!’ יחיאל לא התרגש. רוצים להישאר? שישלמו. הבונטים דווקא רצו לשלם, אבל המפעל הציע יותר. אחרי המכירה יביאו בולדוזר, ופועלים בקסדות לבנות יטחנו לאבק את הבית ואת החיים שהיו בו, וגם את החיים שהיו יכולים להיות בו, ולא היו. בשטח שיתפנה ייבנה מחסן גדול, ומי שירצה יוכל לדמיין שבתוך קוביית האלומיניום הגדולה עוד עומד הבית הישן על תלו, מאוחסן.