יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹבְלִים מִפְלֶשְׁבֶּקִים לִזְמַנִּים שֶׁבָּהֶם הֵם לָקְחוּ אָסִיד, לִי יֵשׁ פְלֶשְׁבֶּקִים לַפַּעַם הַהִיא שֶׁבָּהּ לָקַחְתִּי סְטֶרוֹאִידִים וְיָשַׁנְתִּי שְׁעָתַיִם בְּלַיְלָה בְּמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ וָחֵצִי. הָיִיתִי אָז כָּלְ כָּךְ מַאנִית שֶׁהָיָה לִי חָתוּם וּמָנוּי וּבָרוּר שֶׁאֲנִי צִפּוֹר שִׁיר נְסִיכִית שֶׁחַיָּה בְּאַרְמוֹן יָרֹק־עַד.
בספרה השלישי, מספרת נעם פרתום על השנים הקשות והיפות בחייה: הגילוי שהיא חולה בטרשת נפוצה, ההתמודדות עם הקשיים הגופניים והנפשיים הכרוכים במחלה, ותהומות האימה שהיא צללה לתוכם אך גם נחלצה מהם לטובת החלמה והגשמת מאוויי הלב. "נדמה לי שזה הספר הכי חזק, חשוף, פגיע, חצוף ובשל שלי, ואני מאוד מתרגשת", כתבה עם צאת הספר, שבו היא כותבת בעוצמה יוצאת דופן ובגילוי לב מרחיק לכת על המחלה וגם על המסע הארוך שלה לאימהות, אשר הסתבך בגלל הטרשת והצורך לטפל בה, אבל הגיע ליעדו המשמח.
נעם פרתום היא משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית, מוזיקאית, יוצרת רדיו ופודקאסטים ומנחת סדנאות כתיבה בארץ ובעולם, מחברת הספרים להבעיר את המים באש וביחדנס, מתרגמת הכל בפנוכו מאת של סילברסטיין, זוכת פרס רמת גן לספרות, פרס שרת התרבות, פרס ראש הממשלה, פרס אביב ועיטור אנדרסן הבינלאומי לתרגום.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹבְלִים מִפְלֶשְׁבֶּקִים לִזְמַנִּים שֶׁבָּהֶם הֵם לָקְחוּ אָסִיד, לִי יֵשׁ פְלֶשְׁבֶּקִים לַפַּעַם הַהִיא שֶׁבָּהּ לָקַחְתִּי סְטֶרוֹאִידִים וְיָשַׁנְתִּי שְׁעָתַיִם בְּלַיְלָה בְּמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ וָחֵצִי. הָיִיתִי אָז כָּלְ כָּךְ מַאנִית שֶׁהָיָה לִי חָתוּם וּמָנוּי וּבָרוּר שֶׁאֲנִי צִפּוֹר שִׁיר נְסִיכִית שֶׁחַיָּה בְּאַרְמוֹן יָרֹק־עַד. עַכְשָׁו כָּל שִׂמְחָה מַגְבִּיהָה מִדַּי מַבְהִילָה אוֹתִי וּמַרְגִּישָׁה כּוֹזֶבֶת, וְכָל דָּאוּן מַזְכִּיר לִי אֶת הַנְּפִילָה רֶגַע לִפְנֵי אַבְחָנַת הַשִּׁתּוּק בֶּעָקֵב וּבַקַּרְסֹל, וְאֵיךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּבָר לֹא אָקוּם בְּכוֹחוֹת עַצְמִי יוֹתֵר לְעוֹלָם. אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא נַחוּם־תָּקוּם. לַטּוֹב וְלָרַע. לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁזֶּה הַמְּחִיר עַל לֵב מְשׁוֹרְרִי פָּתוּחַ שֶׁמְּלוֹא רוּחוֹת תֵּבֵל עוֹבְרוֹת דַּרְכּוֹ וְכָל אַחַת מַשְׁאִירָה עִקְבָה: עֲנַף עֵץ אֹרֶן, כְּנַף נַחְלִיאֵלִי, תַּחֲרוּת, תְּשׁוּאוֹת, הִתְחַשְׁבְּנוּת, כּוֹכָבִים נוֹפְלִים בְּנִצְנוּצָם, שׁוֹט הַלְקָאָה. הַכֹּל נִרְשָׁם בִּי וּמִפַּעַם לְפַעַם הַנֶּפֶשׁ מַדְהִירָה אוֹתִי מַהֵר וְחָזָק בֵּין הַיי לְדָאוּן. מִפַּעַם לְפַעַם. וּמָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה זֶה פָּשׁוּט לִשְׁמֹר עַל פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת בֶּנְאָדָמִיּוֹת בְּסִיסִיּוֹת, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת בָּאִמּוּן הַשְּׁבוּעִי שֶׁל הַפִיזְיוֹתֶרַפְּיָה עַל שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל שֶׁלִּי – לְהַצְלִיחַ לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַט לְאַט לְאַט בְּתוֹךְ הַבָּלַנְס הֶעָדִין שֶׁל הַחַיִּים, רַק עִם הַרְבֵּה פָּחוֹת שִׂנְאָה עַצְמִית בַּדֶּרֶךְ.
