ספרה העשירי של מאיה ערד בהוצאת חרגול הוא רומן מכתבים ייחודי: לא חליפת מכתבים, כי אם רצף איגרות "שנה טובה" הנפרש על פני חיים שלמים, מנעורים עד זקנה, במרווחים קבועים של שנה.
בקיץ 1967 נוסעת לאה, אישה צעירה בוגרת סמינר למורות, לנסות את מזלה בארצות הברית. עד מהרה מתמסד הנוהג: מדי שנה, לקראת ראש השנה, היא כותבת לחברותיה מן הסמינר ומספרת להן על קורותיה בשנה שחלפה. החיפוש אחר האושר והעושר מתגלה כמתעתע. לאה היא אישה יפה, גברים מחזרים אחריה - ושוברים את ליבה. גם החלומות על התבססות כלכלית נתקלים, שוב ושוב, במציאות: רחובות אמריקה אינם מרוצפים זהב.
שנים טובות מזמין אותנו למעין משחק בלשי ופסיכולוגי של קריאה בין השורות: לפענח את הנאמר, ולהסיק מתוך כך על מה שלא נאמר. תוך כדי קריאה אנחנו נחשפים לעלילת החיים הנפרשת בפנינו בהדרגה: שנה אחר שנה, מהמורה אחר מהמורה, לאה מתגלה לעינינו כאישה מלאה אופטימיות, תושייה ושמחת חיים בספר על הגירה, על התבגרות, על תקוות גדולות ועל אכזבות גדולות לא פחות.
פרולוג
י"א כסלו תשכ"ז
24.11.1966
מירה יקרה,
שימחת אותי כל־כך בברכת השנה הטובה ששלחת לי! קראתי את מכתבך שוב ושוב. אני שומרת את הכרטיס במגירת האוצרות שלי, ומדי פעם מוציאה אותו מהמעטפה, מביטה במילים הקצרות בכתב ידך ונזכרת בימים היפים שלנו יחד בסמינר.
כמה רחוקים נראים הימים האלה עכשיו! הרי רק לפני חודשים ספורים עוד ישבנו יחד על המדשאה המוריקה, החלפנו כתובות והבטחנו כולנו זו לזו לשמור על קשר בעתיד. אז, נדמה לי, עלתה ההצעה (כבר איני זוכרת מי העלתה אותה, פנינה, או יהודית), שלקראת השנה החדשה תשלח כל אחת לחברותיה כרטיס ברכה מן המקום שבו היא נמצאת, וכך נזכה כולנו באוסף של "שנות טובות" מכל רחבי הארץ.
