אביגיל שלו עומדת בלב הרומן התשיעי של מאיה ערד, המצייר תמונה מוחשית, מצחיקה-עצובה, של משבר כתיבה, משבר אמצע-חיים נשי ומשבר עולם הספרות העכשווי.
שלו חלמה מילדות להיות סופרת נחשבת. עכשיו, בגיל 42, נראה שהגשימה סוף סוף את החלום. היא הוציאה לאור שלושה ספרים מצליחים, ספריות ומועדוני קריאה מזמינים אותה להרצות בפניהם, וזה עתה נודע לה שספרה השלישי זכה להיות מועמד לפרס ספיר. היא הייתה צריכה לחשוב על עצמה כעל מושא לקנאה. במקום זאת, עינה צרה בסובבות אותה: בסופרות ידועות ממנה, בסופרות אלמוניות, באביגיל נגבי, שנמאס לה שכולם מבלבלים ביניהן, אפילו בטל, תלמידתה בסדנת הכתיבה.
הסדקים הדקים הנבעים בחלום הופכים לבקיעים, וחייה של שלו הולכים ומסתבכים במסלול פרוע, מפתיע ומשעשע. בזמן שהיא מגלה באמצע החיים משהו חדש על עצמה, אנו מגלים כמה דברים על כוחה של הכתיבה, על קסמה של אחיזת עיניים ועל הגבול שבין מציאות ובידיון, בספר על תשוקה לכתיבה, על קנאה בין כותבים, על תסכול, צער, חמלה ומעל הכל - אהבה.
קוראים אחדים עשויים לחוש שמחה לאיד כשייוודע להם שהנוסעת במושב האחורי של המונית, היושבת בראש מורכן ועיניה מצומצמות אל מסך הטלפון הנתון בכף ידה, היא אביגיל שלו, סופרת מוערכת, בדרכה להרצאה בספרייה העירונית של נס ציונה. כן, יצקצקו בהנאה, כאלה הם הסופרים. מתלוננים על הנזק שהסבו המסכים לקריאה, ובעצמם - על כך עלי להשיב להם: וכי מה תעשה הסופרת בשעת נסיעה במונית? תקרא ספר? נסיעות כאלה נועדו ממש לבהייה בטלפון נייד. אבל אביגיל אינה בוהה. היא קוראת בריכוז גדול ידיעה במדור הספרות ב"הארץ": "פורסמה הרשימה הארוכה לפרס ספיר. אורנה קצב, יהונתן צור ואביגיל שלו בין המועמדים." רק לפני שעה קיבלה את הבשורה שספרה האחרון, קרוב רחוק, נכלל ברשימה, ועכשיו, סוף סוף, עלתה הידיעה.
