למה במקום גרניום? כי את תוכניתה להקים מוזיאון לגרניום החליפה ליה נירגד בכתיבת הספר הזה, שבו אשה בת 55, סופרת ואקטיביסטית, מנסה למצוא מחדש את קולה. אלא שהכתיבה, כדרכה, מתעתעת, ועד מהרה מתברר שהולך ומתהווה מתוכה מוזיאון אחר, הרבה יותר פרוע ותזזיתי
ממוזיאון לגרניום - מוזיאון הזכרונות הפצועים והמחשבות הכמוסות של ליה נירגד.
המוזיאון נפתח בדיונים כמעט נינוחים לכאורה, על כתיבה ותרגום ואהבה ויופי וציונות ופטריארכיה, ועל אם חולה באלצהיימר, אבל ככל שהמילים מצטברות הולכים ונחשפים מצד אחד, סיפור משפחתי טראומטי המתפרש על פני ארבע יבשות והרבה מלחמות, ומצד שני - דרמה המלווה באופן בלתי צפוי את הכתיבה עצמה, וכוללת נסיעה אל צידו האחר של כדור הארץ וזינוק אל צידם האחר של החיים. ליה נירגד גדלה בישראל, ניגריה וארגנטינה. כתבה כמה ספרים, תרגמה הרבה יותר. ייסדה עם בן זוגה את המשמר החברתי.ספרים נוספים מאת ליה נירגד או בתרגומה במגדלור
זהו, הגיע הזמן לעשות את זה. עכשיו, ביום הזה, בשעה הזאת.
משהו הבשיל - אפשר לקרוא לזה החלטה, אפשר לקרוא לזה ויתור: מעשית, החלטה לכתוב כאן כל יום במשך שנה, לא כולל שבתות וחגים, החלטה דומה להרבה החלטות שעקבותיהן זרועות במחברות שרוב דפיהן ריקים, מקושקשים או תלושים — במילים אחרות, החלטה שמעולם לא עמדתי בה אפילו לרגע. אבל כעת, יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה שלי, הבשילה בי היכולת להאמין שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה כזאת. וכן, הבשיל גם ויתור, ואת זה קצת קשה יותר להסביר. ויתור על הבנת מעמדה של הכתיבה הזאת, נטישה חד־צדדית של ההתרטטות המשתקת בין כתיבה פרטית לכתיבה פומבית, ויתור על ההתחבטות המסרסת בין כתיבה מתוכננת לאקראית. הנה אני כאן עכשיו. הנה אני, כאן, עכשיו.
