חורף בקלנדיה

את אריה אני מכירה, כבר ראיתי אותו כאן, הוא מסתובב עם כובע גרב שחור ומשקפי שמש עם עדשות-מראה, אפשר לראות את ההשתקפות של מה שהוא רואה, אבל לא ברור מה הוא רואה באמת, הוא מדבר אל האנשים כאן בתיעוב שרק הזלזול ממתן אותו קצת: "שיזדיינו, די, אין כוח," הוא אומר לדרור. הוא מדליק עוד סיגריה, עומד עכשיו בתוך המחסום לבדוק תעודות, מעשן לאנשים בפנים, מפזם לעצמו שיר של להקת הדורבנים. אני מכירה את השיר, כבר חודשיים הבת שלי מזמרת, "מה המצב איתך, מה המצב יא גבר." אבל אריה שינה קצת את המלים, הוא שואל, "מה המצב חייל," ועונה, לפי הפיזמון, "תזיזי את התחת, תניעי את האגן, שמח שוב במודה, הקצב בלגן."

הפלסטינים עומדים בלי לזוז.

אריה הוא רק אחד מחיילים ישראלים רבים שליה נירגד הכירה בחורף 2003, כשעמדה מדי שבוע במחסום קלנדיה וראתה איך הם ממררים את חייהם של פלסטינים בשירותה של מדיניות לא-אנושית וחסרת-פשר. מנסיונה זה נולד חורף בקלנדיה: תיאור מדויק, מצמרר, מרתק ולפעמים גרוטסקי של התעללות מתמשכת, נבזית, ומיותרת.