מאיפה צצו הילדים

כששואלים אותי על 32 הילדים שמצאו את מותם בסן כריסטוֺבַּל, התשובה שלי משתנה לפי גילו של בן שיחי. אם הוא בגילי אני עונה שההבנה אינה אלא שחזור של מה שראינו באופן מקוטע. אם הוא צעיר יותר אני שואל אותו אם הוא מאמין באותות ובסימנים רעים. כמעט תמיד עונים לי שלא, כאילו יש באמונה כזאת פגיעה בכבודה של החירות. אינני שואל אז שאלות נוספות ומספר להם את הגרסה שלי למאורעות, כי זה הדבר היחיד שיש לי וכי אין טעם לשכנע אותם שהבעיה היא לא הכבוד לחירות אלא אמונה תמימה מדי בצדק. אילו הייתי קצת יותר נמרץ או קצת פחות פחדן, הייתי מתחיל את הסיפור שלי תמיד באותו המשפט: אנשים כמעט תמיד מקבלים את מה שמגיע להם, ויש סימנים רעים. ועוד איך.

הגעתי לסן כריסטובל היום לפני עשרים ושתיים שנים, לאחר שקודמתי מתפקידי כממונה על הרווחה באֶסְטֶפּי. בתוך שנים ספורות הפכתי ממשפטן כחוש לגבר נשוי טרי, שהשמחה כנראה גרמה לו להיראות נאה מכפי שהיה באופן טבעי. החיים נראו לי אז כמו שרשרת פשוטה של קשיים שקל יחסית להתגבר עליהם וסופם במוות שלא ברור לי אם הוא פשוט, אבל הוא בלתי נמנע עד כדי כך שאין טעם לחשוב עליו. לא ידעתי אז שזאת בדיוק משמעותה של השמחה, זאת בדיוק משמעותם של הנעורים וזאת בדיוק משמעותו של המוות, ואף על פי שלא טעיתי בשום דבר באופן מהותי, טעיתי בכול.