ספרה הרביעי של סלין אסייג, שהציגה אותו כך בעמוד הפייסבוק שלה: "זה הספר החדש שלי. שמו אולמי שושנים. אני ויגאל שוורץ העורך שלי בחרנו מספר נובלות וסיפורים. בין הנושאים - סיפור אהבה לסבי, סיפור על כיתה בבת ים, סיפור פנטזיה, דיסטופיה אחת וגם סיפור על בר תל אביבי, ובסיפור האחרון יש עניין לא פשוט על כסף ואצטט את יגאל שוורץ: זה כמו שמגישים לך חשבון בסוף".
עוד כותב על הספר העורך, יגאל שוורץ:
אם, נניח, בעוד חמישים או מאה שנים, מישהו או מישהי יבקשו להבין את רוח התקופה שאנחנו, הישראלים, ואולי לא רק אנחנו חיים בה, אולמי שושנים של סלין אסייג יהיה מבחינתו אוצר בלום – אספקלריה מלוטשת ל"מצבנו". הסיפורים בקובץ הנובלות והסיפורים הזה נעים, בתזזיתיות מידבקת, בין נושאים בוערים, עבר, הווה ועתיד, בנאליה ופנטזיה, ומעל הכול מרחפת, כמו ביצירות נוסטלגיות-עתידניות משובחות על יצורים אנושיים ומוטנטים, כמיהה עזה לאהבה.
אולמי שושנים שופע פרטים מהביוגרפיה של סלין אסייג [...] אלה מעורבבים ומשוקשקים היטב עם הריאליה המדכדכת של תקופת הקורונה ותוצריה: יצורים דמיוניים מוזרים, סיטואציות מופרכות בכוונת מכוון, חרדות דיסטופיות, זנבות של סיוטים, גודש של אלימות אישית, משפחתית וקהילתית, וגם חלומות על אושר.
זה היה אחד הימים. אחד הימים בתוך הרבה ימים של מוות אטי, מתמשך, מלווה בהרגשה שאין דבר שיכול לחלץ. ואני לא התכוונתי למות הפעם. לא סיפרתי עלי לאיש. אף אחד לא היה מספיק בשביל זה. גם לא מאיה, שאיתה, בזמן ההוא האחרון דיברתי בבוקר ובערב ולפעמים גם במהלך היום. דיבורי סרק שהחזיקו הרגשה שהכול ממשיך רגיל.
