תעלול שיצא מכלל שליטה שיגר את דוני ללונדון, אל הפאנק והסמים. שני סודות כבדים עוד ימשכו אותו בחזרה ארצה, אל יישוב פסטורלי שבו יהפוך הסיפור הזה לטרגדיה יוונית ממש.
רומן ביכורים מפתיע בבשלותו של איגי דיין, המוכר לנו מעמדת התופים של להקת משינה.
עמרי הרצוג, הארץ:
חוה הוא ספר כפול פנים: הוא משקף סדר יום ספרותי שאפתני, שמטפל בחומרי עלילה קשים - אונס, בגידה, טראומה ורצח; אך יש בלשונו משחקיות נונשלנטית, זחוחה לעתים, שמתבוננת בהם ממרחק ומהתלת בהם.
הילדים, עדיין בבגדי החג, התקבצו סביב דוכני האוכל והממתקים. אורו הכהה של ערב כמעט סיים למחוק עד בלי זכר צהוב מעוור, שצָבע צהריים חולים עכורים. המבוגרים העבירו בעצלתיים הילוך, מַעבר משומן וכמו אגבי, אך חריף, חד ובר תוכן: בוא הלילה, לכו לישון הקטנים, פנימה הוויסקי הזול, בקבוקי הבירה המפליגים לשום מקום במי הקרח שבאמבטיה עקורה.
צלילי להקת הקאברים החובבנית לא באמת התרוממו ובטח שלא שכנעו, אבל את נֵל הם הזיזו, וגם מי שעין אחת בראשו היה יכול לראות בקלות שהחגיגה הזו כולה חיוורת ונוקשה לעומת החיוך המתוק הקטן שעל פיה, ולעומת הרמזים וההבטחות שבעיניה, בקימורי גופה הנצמדים ומתרחקים, נמתחים ומתהדקים כנגד בד שמלתה הדק, נורים ממנה למרחק בתנועות קטנות ומעגליות, צופנות סוד.
