ספר חדש בעברית של חתן פרס נובל לספרות ואחד הסופרים האהובים בישראל ובעולם, גבריאל גרסיה מארקס, מחבר מאה שנים של בדידות, אהבה בימי כולרה וספרים רבים נוספים.
וכך כתב מארקס בפתיחת הספר:
ב־28 בפברואר 1955 נודע כי במהלך סערה בים הקריבי נפלו לים ונעלמו שמונה אנשי צוות של הקַלדָס, משחתת בחיל הים של קולומביה. באותה עת הייתה האונייה בדרכה ממוֹבִּיל שבארצות הברית, ששם עברה שיפוצים, אל נמל קַרְטָחֵנָה בקולומביה, והגיעה אליו במועד המתוכנן, שעתיים אחרי האסון. החיפושים אחר ניצולים החלו מיד, בסיוע הכוחות הצפון־אמריקניים בתעלת פנמה, שאחראים גם לשליטה הצבאית ולמעשי חסד אחרים בדרום הים הקריבי. בתום ארבעה ימים חדלו החיפושים, והימאים האבודים הוכרזו רשמית מתים. ואולם שבוע לאחר מכן אחד מהם נמצא גוסס על חוף שומם בצפון קולומביה, לאחר שבילה עשרה ימים על גבי רפסודה בלב ים, בלי מזון ובלי מים. שמו היה לוּאיס אָלֵחָנְדְרוֺ וֵלָסְקוֺ. ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לי, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֺר בבּוגוטָה.
דבר אחד לא ידענו הניצול ואני, כשניסינו לשחזר דקה אחר דקה את ההרפתקה שלו: הבירור המתיש הזה היה עתיד להוביל אותנו אל הרפתקה חדשה שחוללה שערורייה לא מבוטלת בארצנו, שעלתה לו במחיר התהילה והעתיד המקצועי שלו, ושאני כמעט שילמתי עליה בעורי. בקולומביה שלטה בימים ההם הדיקטטורה הצבאית הססגונית של הגנרל גוּסְטָבוֹ רוֹחָס פּינילְיָה, ששני מעלליו הבולטים ביותר היו טבח סטודנטים במרכז הבירה, כשהצבא פיזר ביריות הפגנה שקטה, והרצח שביצעה המשטרה החשאית במספר לא נודע של אוהדים במלחמת פרים, שקראו קריאות בוז אל עבר בתו של הרודן. העיתונות באותם הימים הייתה מצונזרת, והבעיה הקבועה של עיתוני האופוזיציה הייתה למצוא נושאים שאין בהם כל רמז לפוליטיקה כדי לבדר בהם את הקוראים. בעיתון אל אספקטדור האחראים למלאכת הבישול המכובדת הזו היינו גִייֶרְמוֹ קאנוֹ, מנכ"ל, חוֹסה סַלְגָר, עורך ראשי, ואני, כתב מן השורה. כולנו היינו בני פחות משלושים.
