מהדורה חדשה - התרגום משנת 1995 רוענן ונערך מחדש - לרומן השישי ואחת מפסגות יצירותיה של טוני מוריסון, שראתה אור לראשונה ב־1992, חמש שנים אחרי חמדת ושנה לפני שמוריסון הוכתרה ככלת פרס נובל לספרות.
ג'ו טרייס – סוכן של מוצרי יופי מדלת־אל־דלת, בעל מסור, בן למעלה מחמישים – "נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה". כשאשתו – סַפָּרית עם תקופות נפשיות אפלות – "הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר: 'אני אוהב אותָך'". מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאשה השיגה מדודתה של הנערה ועכשיו הוא מונח על אדן האח, מבלים ג'ו טרייס ואשתו את לילותיהם.
כך נפתח ג'אז, רומן המתקדם בעיקר בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות העשרים אל הדרום ואל לב המאה ה-19. קול מסתורי (לא מזוהה, משתנה, בעל דעות־קדומות, דומה בכל פעם לקולה של דמות אחרת מדמויות הספר) טוֹוה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה והקנאה במין אלתור ג'אזי הגולש מדמות לדמות.
על העטיפה: פרט מתוך ציור של אֵיימי שֶׁראלד, "סוג מסוים של אושר".
סְסְט, אני מכירה את האשה הזאת. היא היתה גרה עם להקת ציפורים בלֶנוֹקְס אָבֶניוּ. מכירה גם את בעלה. נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה. כשהאשה, וָיוֹלֶט קוראים לה, הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז, רצה בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר, "אני אוהב אותך".
