"לי ממן היא אמנית שפה, שאובדנה והימחותה במעשה האימהות מיילדים ממנה שפה חדשה שתהווה שפת אם למשוררות אחרות," כתבה המשוררת בכל סרלואי לאחר קריאת פִּיתוֹם, ספר השירה השני של ממן, מחברת לְמה הדבר דומה, שראה אור ב-2017.
פיתום סובב לכאורה סביב הוויה בנאלית, יומיומית – הורוּת לשני ילדים קטנים, על קשייה ורגעי החסד שבה. ואולם טבעה של הוויה כזאת שהיא כמו לכודה בפרדוקס: ככל שהיא אישית יותר, אינטנסיבית יותר, מהפכת עולמות, כך היא גם משותפת לרבים, נדושה כמעט. בדיוק בשביל להיחלץ מפרדוקס זה דרושה שירה כשירתה של ממן, המאירה מחדש את המובן מאליו ומעניקה לו ממד אוניברסלי ותוקף אסתטי.
הדימוי על הכריכה: אילת כרמי, "טופוגרפיה של ראייה"
הָנִיחוּ לִי לִבְרֹחַ וְאֶבְרַח
הַתִּירוּ לִי פֶּתַח וְאֶמָּלֵט
שִׁמְעוּ נָא אַנְחוֹתַי וְאָנוּחַ
מְבַקֶּשֶׁת הָאֵם, נוֹקֶשֶׁת הָאֵם,
זְרוֹעוֹתֶיהָ מוּנָפוֹת בְּכֹחַ.
אֲבָל הִיא הַשַּׁעַר וְהִיא הַשּׁוֹמֵר,
לְאָן תֵּלֵךְ, בְּמִי תַּכֶּה.
מִפַּעַם לְפַעַם מְקִיצָה: הֵיכָן הִיא?
