פגישה מקרית בתחנה לשטיפת מכוניות קושרת את חייו של גבר צעיר בחייהם של בני זוג, בספרו הרביעי של ארז שוייצר, שבמרכזו ספק תעלומת פשע ספק דרמה משפחתית.
בני הזוג שוכרים את הגבר הצעיר כמנהל משק בית, אך עד מהרה מתחוור לו שנשכר למטרה אחרת לגמרי, והמטלה המונחת לפתחו מערבת אותו במערכת יחסים מסובכת ושולחת אותו למסע לא צפוי. נדמה שכל אחת מהדמויות המופיעות בספר מנסה לברוח מדבר־מה, עד שהצטלבות דרכיהן מאלצת אותן להתעמת עם חייהן ועם תמונת העולם שבנו לעצמן.
היה גם ההוא, שהעור שלו דק והעיניים שקופות, פעורות לשמים. מיד כשהוא נכנס, ידעתי שהוא יישבר בתוך יומיים או שלושה. לא אמרתי דבר. למי הייתי אומר, ומה זה היה עוזר. הוא החליט מה שהחליט, עשה מה שעשה. ככה זה כאן. לכל אחד חיים משלו.
השמים במקום הזה הם צליל, אִוושה על פני אדמה זרועה שברי בטון ופסולת מתכת, שבלולים וחרציות בר. אני יכול לשמוע את תנועת האוויר על פני הקרקע, לא הרחק מכאן. שדות רחוקים, שדות פרא, מצלצלים. להקות של זרזירים חולפות מעת לעת על פני הרקיע. מה שלא נראה לעין לובש אז צורה. מבעד לצוהר המלבני, הזרזירים, זה וזה וזה, לא נפרדים, גם לא מתנגשים, שומרים על מבנה. כמולקולה של מותר־האדם־אַיִן, אף לא ציפור זעירה אחת מאבדת שם את דרכה או מתבלבלת בכיוון הנסיקה, הדאייה, הצלילה.
