"בָּרַחְתִּי וְהִשְׁאַרְתִּי מֵאֲחוֹרַי אֶת הַזָּהָב," כותבת יעל סְטַטְמָן בספר הביכורים שלה בעריכת ארז שוייצר, ונדמה שיותר משהיא מבכה את האובדן שבעזיבת בית וילדוּת, היא מציבה סימן שאלה מעל בקשת החירות המניעה את שירתה כולה. מאחורי הקסם הממזרי של לשונה, מאחורי ההומור והרמיזה החושנית וקריצת החרדה, מפעמת תחושת דחיפוּת: היכן תימצא שייכות, היכן יימצא ביטחון, בעולם שהבטחת הגאולה נשללה ממנו?
"לֶאֱהֹב עַד בְּכִי אֶת בָּלָגָן הַסְּפָרִים עַל הַמַּדָּף," סטטמן עונה במקום אחד. "הִתְמַזְּגוּת הַחוּשִׁים זֶה בְּזֶה מֵרֹב חוֹם," היא אומרת באחר, בשלישי מפרשת, "נֶחָמָה קְטַנָּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ. מָתַי אַתָּה חוֹזֵר? קָנִיתָ מְרַכֵּךְ כְּבִיסָה?", ומנסה לחלץ מן היומיום רגעים קטנים של חסד ומעניקה לזולת תשומת לב שמשקלה כמשקל תפילה.
רק שלא יבוא לי שוב הדיכאון
וְאִם יָבוֹא, אָז לֹא בַּשָּׁעוֹת שֶׁל הַיְּלָדִים.
וְאִם בַּשָּׁעוֹת שֶׁל הַיְּלָדִים, אָז לֹא בַּחֵלֶק שֶׁל הַמִּשְׂחָק.
וְאִם כְּבָר, אָז שֶׁלֹּא אֶהְיֶה הָרוֹפְאָה
וְלֹא הָאִמָּא
וְלֹא הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה,
אִם כְּבָר בַּחֵלֶק שֶׁל הַמִּשְׂחָק, אָז בְּבַקָּשָׁה,
שֶׁאֶהְיֶה הַכְלַבְלַבה
שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ לֵיְדִּי וְהִיא רַק נוֹבַחַת,
מִסְתּוֹבֶבֶת בְּמַעְגָּלִים,
מְיַלֶּלֶת כְּשֶׁמְּחַבְּרִים לָהּ רְצוּעָה,
מְיַלֶּלֶת כְּשֶׁמְּשַׁחְרְרִים.
שוב
הָיִינוּ כָּל כָּךְ חוֹלִים הַיּוֹם,
שְׂרוּעִים כְּמוֹ שַׂק,
וְלִקְרַאת הָעֶרֶב, מַחְשָׁבוֹת יָפוֹת וּקְלִילוֹת
פִּתְאוֹם, הָאֲוִיר חָזַר.
שָׁכַחְנוּ אֶת הַצָּהֳרַיִם,
שָׁכַחְנוּ אֶת הַשַּׂק הַכָּבֵד,
יָשַׁבְנוּ לַשֻּׁלְחָן, מָרַחְנוּ
אָבוֹקָדוֹ עַל לֶחֶם שָׁחֹר,
פֵּרוֹת הַמַּאֲמָץ בְּקַרְנֵי הָאוֹר.
שׁוּב סוֹבַבְנוּ אֶת כָּל הַהֶגֶה,
בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.
