בספר השירה השני שלה, מציעה אורלי עסיס מבט מקורי ורענן - פרוע ומעורר אמון גם יחד - ביחסים שבין אם צעירה לילדיה, שבינה ובין ציפיות החברה, שבינה ובין גופה, חרדותיה ותשוקותיה.
רגע המעבר מעמדה של בת לעמדה של אֵם הוא לעתים רגע של פרידה מן העצמי, של הכרה בחלוף הזמן, וגם של הכרה בחוסר האונים לנוכח החיים, העתידים להרחיק בינינו ובין היקרים לנו ביותר. עסיס מתמודדת עם הקושי הנובע מכל אלה בדרך משלה: היא מדבררת אותו עוד ועוד, עד שכוחו לאיים נשחק ובמקומו מופיעות בת צחוק, תבונה ונחמה.
עָשִׂיתִי שְׁלֹשָה יְלָדִים!
אֶפְשָׁר לָנוּחַ עַכְשָׁו?
לְהִתָּלוֹת עַל עֵץ אֶדֶר?
לִתְפֹּס תְּנוּמָה מִתַּחַת לָהָר?
לְהִבָּלַע בְּתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל תִּירָס?
לְהַקִּיז אֶת הָאֱמֶת עַל הָעוֹלָם הַמַּר?
