ספר השירה השלישי של ענת לוין, המשרטטת בלשון רוויה כאב והומור דיוקן שירי נבון ונוגע ללב של אשה צעירה המפלסת את דרכה בחיים ובונה לעצמה עולם, שבו האהבה אינה איום או מטבע עובר לסוחר, כי אם בית, מקום מנוחה ומרפא.
הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף,
שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף, לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַרְפּוֹת
אֶת הַגֵּו, לַעֲצֹם עֵינַיִם וְלִנְשֹׁם, לֹא לִדְאֹג.
רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וּמוֹסְרוֹת מֵידָע אֲוִירִי,
הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי.
מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא שׁוֹמֵעַ,
לְמָשָׁל, אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ,
הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם,
זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן
אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,
בַּתַּחְתּוֹנִים.
הַמּוֹרֶה סוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס, מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר,
חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר
וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ,
מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.
ירח
מִי מְלַמֵּד אֶת הַיָּרֵחַ בַּסְּתָו
לִהְיוֹת אָדִישׁ לְשִׂנְאָה,
לְאַהֲבָה? גַּם אֲנִי רוֹצָה.
דרך
הוּא מְחַכֶּה לִי בַּחוּץ
פּוֹחֵד שֶׁלֹּא אֶמְצָא אֶת הַמָּקוֹם
כְּבָר מִמֶּרְחָק אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ, גֶּבֶר
בְּתוֹךְ עֶרֶב שֶׁנִּתַּק מִן הַיּוֹם,
מְחַכֶּה לִי חָזָק וַאֲנִי בָּאָה וְהוּא הַמָּקוֹם.