סיפור סוחף ויוצא דופן של דויד גרוסמן על מסע משפחתי שבמהלכו נפרשים יחסים מורכבים וטעוני רגשות בין ארבעת משתתפיו. אִתי החיים משחֵק הרבה הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן, קורעת אותן זו מזו ושבה ומטיחה אותן זו בזו במשך עשרות שנים, עד שאין להן ברירה, והן יוצאות - יחד עם רפאל, האוהב הנצחי של נינה ואביה של גילי - למסע אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה.
במקום הקשוח והצחיח הזה, לפני עשרות שנים, החלו הדברים להשתבש. פה היתה וֶרה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו "אויב העם". פה הותכו יחד נאמנות מוחלטת ובגידה מייסרת.
הארבעה נסחפים למסע של רגש חשוף אל האימה והאהבה והחסד, שרק משפחות יכולות להפיק מתוכן. זה סיפור על פצע שעובר מדור לדור, על כוחו הנורא של סוד ועל אהבה שאינה דועכת גם שנים רבות לאחר שהאהוב כבר איננו בחיים.
רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
