לראשונה בעברית ומשמח עד מאוד - קובץ הסיפורים היחיד של ג'יימס בולדווין, הסופר האמריקאי השחור ומגדולי הסופרים של המאה העשרים, אשר השפיע על יוצרות ויוצרים רבים, בהם טוני מוריסון, מאיה אנג'לו וטא־נהסי קואטס.
בולדווין כתב על נושאים רבים שהיו טאבו כאשר הספר ראה אור בשנת 1965. הסיפורים התפרסמו במהלך שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, ובולדווין מעמיד בהם תשוקות גדולות, אהבה ואנושיות אל מול ולצד יחסי כוח, אלימות וגזענות.
כתיבתו של בולדווין זוכה כעת לעדנה ולעיון מחודש בעולם כולו. רעיונותיו בדבר שוויון זכויות מהדהדים כיום בעוצמה, לא פחות משהיו פורצי דרך בזמנם, ורגישותו הנדירה לכל מה שאנושי ממשיכה לגעת ללב עד היום.
פתיחת הסיפור הולכים לפגוש את האיש, החותם את הקובץ (מאנגלית: יואב רוזן) "מה קרה?" היא שאלה.
"אני לא יודע," הוא אמר וניסה לצחוק. "כנראה שאני עייף."
"אתה עובד קשה מדי," היא אמרה. "אני כל הזמן אומרת."
"טוב, לעזאזל, אישה," אמר, "זאת לא אשמתי!" הוא ניסה שוב; גם הפעם נחל כישלון חרוץ. ואז הוא רק שכב שם, שקט, כועס וחסר אונים. ריגוש מילא אותו כמו כאב שיניים, אבל סירב לעורר את הבשר. הוא ליטף את שדהּ. זאת הייתה אשתו. הוא לא יכול לבקש שתעשה בשבילו רק משהו קטן, רק כדי לעזור לו קצת, רק לרגע, כמו שהיה יכול לבקש מבחורה כושית. הוא שכב שם, ונאנח. התמונה של בחורה שחורה עוררה, כמו אור מרוחק, איזה ריגוש נידח בתוכו; אבל שוב, הריגוש דמה יותר לכאב; במקום להכריח אותו לפעול, הוא מנע כל פעולה.
"לךְ לישון," היא אמרה, ברוך, "יש לך יום קשה מחר."
"כן," הוא אמר, התגלגל על צִדו והפנה פניו אליה, כף ידו האחת עדיין מכסה על אחד משדיה. "כושים מזוינים. החיות השחורות
המסריחות האלה. היה אפשר לחשוב שהם ילמדו. לא היית חושבת שהם ילמדו? זאת אומרת, לא היית חושבת?"
"הם הולכים להיות שם מחר," היא אמרה והסירה מעליה את ידו, "תנסה לישון קצת."
