הראיונות שערכה הלית ישורון בשנים 2004-1981 עם רוב גדולי השירה העברית באותן שנים כבר הפכו למיתולוגיים. הם פורסמו בכתב העת חדרים, ובמשך השנים התברר לרבים מאיתנו עד כמה הם חיוניים לעיסוק או אף להתעניינות במשוררים הללו. בְּשיחות הכוללות מידות נכונות של התקרבות וזרות, אמפתיה ונעיצת-סיכות, היכרות וגילוי-מופתע, מצליחה הלית ישורון לא רק לפתוח הרבה דלתות, אלא גם להוליך את מרואייניה לכֵנות לא-מצויה ולהפיק שוב ושוב רגעים מגעישי-לב.
בניגוד לדעה שמשוררים אינם מיטיבים להיות התיאורטיקנים של כתיבתם, עולה בידה של ישורון לגרום להם לנסח במהלך השיחה תובנות מרתקות על יצירתם. שאלותיה, לדבריה, "מסייעות בבניית דיוקן ומכוּונות לזיקוק עקרונות ארס־פואטיים. בבסיסן נסתרת תהייה אחת: איך עשית את זה, איך חולַלת שפה? ומתחתיה שאלה שתוקה: מה פצע אותך אל השירה? מה חיבל אותך? על משקל מה שכתב אודן על ייטס: Mad Ireland hurt you into poetry, אירלנד הטרופה פצעה אותך".
17 רואיינו בַּחוברות - המשוררים/ות: אסתר ראב, מאיר ויזלטיר, אבות ישורון, יונה וולך, יאיר הורביץ, יהודה עמיחי, יצחק לאור, אהרן שבתאי, הרולד שימל, פנחס שדה, ישראל פנקס, מחמוד דרוויש, חביבה פדיה; המספרים עמוס עוז, ס. יזהר; המסאיות עזה צבי, מאיה קגנסקייה - ולראיונות עם אלה נוספו עוד שלושה הנדפסים כאן לראשונה, עם ארז ביטון, נורית זרחי ושמעון אדף.
קיץ 1980. השיחה הראשונה היתה עם אסתר ראב. לא הכרנו לפני כן. באתי בלי שאלות מסודרות, העיקר היה עצם הפגישה, הקשבה לעברית החשופה של ״השועלה הבודדה״, ששכבה עכשיו בבית־אבות בטבעון. רציתי שקוֹלהּ המדבר יהיה הראשון להישמע בכתב־העת החדש. ערכתי את השיחה כמונולוג. על גבו של 'חדרים' 1, שהופיע באפריל 81', כתבה את השיר ״נוף שלא מכאן״. זה היה שירהּ האחרון.
