מוֹדֶסטה, גיבורת הספר המסעיר שלפנינו, נולדה ב-1.1.1900. מן השוליים הייחודיים של סיציליה היא מלווה את התהפוכות הפוליטיות, הטכנולוגיות והחברתיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, ומוליכה עימה קבוצת אנשים גדולה המכַוונֶנֶת את עצמה בלי הרף נוכח ההשתנות המואצת של העולם.
היא אשה משוחררת מקבעונות מגדריים, המטפחת קשרים מיניים סוערים עם שלוש נשים וארבעה גברים. ילדת הסחבות של פשוטי־העם הסיציליאנים - הרוצחת בגיל תשע את אמה ואת אחותה המונגולואידית, והגדֵלה ומתחנכת במנזר לקראת ייעודה ככלת האלוהים, אך הופכת לנסיכה סיציליאנית באמצעות נישואים מניפולטיביים - מתמקמת, בהיעדר גברים, בראש משפחת האצולה כאשה אנרכיסטית ואתאיסטית, התומכת בימי איטליה הפשיסטית בעיתונות קומוניסטית.
אמנות השמחה הוא פצצה ספרותית שהוטלה על סף המאה ה־21, באיחור של שלושים שנה. גוליארדה ספיינצה (1996-1924) כתבה אותו יום־יום במשך תשע שנים, ובתום הכתיבה, ב־1976, סירבו כל המו"לים החשובים באיטליה לפרסמו. שנתיים לאחר מותה, מימן בן זוגה האחרון הדפסת מהדורה בת אלף עותקים, שלא זכתה לתשומת לב. את המהפך חולל תרגום הספר לצרפתית ב־2003, שהתקבל כתגלית סנסציונית וכ־300,000 עותקים נמכרו תוך חודשים ספורים. רק אז גילו את הרומן גם באיטליה, ומאז היה לרב מכר עולמי, תורגם ל־15 שפות והועלה על נס כמופת של כתיבה פמיניסטית מהפכנית.
הנה אני בת ארבע או חמש, בשטח בּוּצי, גוררת חתיכת עץ ענקית. אין עצים מסביב וגם לא בתים, רק זיעה ממאמץ הגרירה של הגוש הקשה הזה, וצריבה חריפה בכפות הידיים הפצועות מהעץ. אני שקועה בבוץ עד לקרסוליים, אבל אני חייבת למשוך, אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת. נשאיר את הזיכרון הראשון הזה שלי כפי שהוא: לא מתחשק לי להניח הנחות או להמציא. אני רוצה לספר לכם מה שקרה מבלי לשנות דבר. ובכן, גררתי את חתיכת העץ הזאת; ואחרי שהחבאתי אותה או נטשתי אותה, נכנסתי לחור גדול בקיר, סגור רק בווילון שחור מלא זבובים. אני נמצאת עכשיו בחשכת החדר שבו יָשַׁנוּ ואכלנו לחם וזיתים, לחם ובצל. בישלו רק ביום ראשון. אמי תופרת בפינה בעיניים פעורות בדממה. היא לא מדברת אף־פעם, אמא שלי. אם היא לא צועקת, היא שותקת. מפל השיער השחור והכבד שלה מלא זבובים. אחותי יושבת על הארץ ונועצת בה מבט מתוך שני חרכים כהים קבורים בשומן. כל החיים, לפחות כל עוד נמשכו חייהן, עקבה אחריה אחותי בלי־הרף ונעצה בה מבטים ככה. ואם אמי - כה נדיר - יצאה, היה צריך לסגור את אחותי בבית־השימוש, כי לא היתה מוכנה לשמוע על הינתקות ממנה. ובחדרון הזה היא צרחה, תלשה את שערותיה, חבטה את ראשה בקירות, עד אשר היא, אמא שלי, חזרה, לקחה אותה בין זרועותיה וליטפה אותה בדממה.
