זוכה פרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2024
בנימוקי השופטים נכתב: "'שניים הם הישגיו הגדולים של איל חיות-מן בספר ביכוריו: הוא מעמיד רומן שעלילתו מסעירה, לפרקים מותחת, ודמויותיה מרתקות ומותירות רושם גם לאחר הקריאה; והוא מצליח להפיק מתוך ספרות האגדה של חז"ל העשירה יצירה מודרנית ועכשווית, שמתכתבת עם עולמות הפנטזיה, ומתארת תיאור היסטורי כשם שהיא מספרת את סיפור הווייתנו היום".
מסכת תהום הוא ספר ראשון בטרילוגיה מתוכננת – רומן היסטורי־פנטסטי, המגולל את סיפור חייו המוקדמים של התנא אלישע בן אבויה – גדול הכופרים, ה"אחר" – ששמו נודע בהיסטוריה היהודית לשמצה ולתהילה. שׂבע ימים, קרבות ודעת, נזכר אלישע בימי נעוריו. באהובתו הסוערת, במורהו החידתי וביריבו הנקמני. קרוע בין נאמנויות סותרות, בין הטהור לטמא, הוא הופך לכלי משחק במאבק איתנים המתרחש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
איל חיות־מן פורש בספרו הראשון סיפור חניכה של מי שיהיה הכופר המפורסם של חז"ל, מעצב את דמותה של יהודה של סוף המאה הראשונה לספירה על ישיבותיה ושווקיה, שדותיה ועריה, מקים לתחייה את ענקי העבר ומציג אותם כבני אדם בשר ודם, על תככיהם ושאפתנותם, חמלתם וחלומותיהם.
באחרית ימי אני מרבה לחשוב על הראשית.
בראשיתו של העולם היו המילים. "יְהִי אוֹר". במילים הללו היה אצור כבר כל היתר: אוויר ואדמה ושלג, משה בן עמרם ואלכסנדר מוקדון, ואף כל שיחה שנלחשה אי־פעם בין זוג אוהבים — הכול איננו אלא השתקפות והשתברות של האור הראשון הזה, של אותן מילים ראשונות. מלבד אותו רגע של בריאה, דבר — כך אומרים לנו — איננו נוצר מאין.
ומה באשר לחיי אדם? האם גם בהם יש איזו מילה ראשונה שהכול מוכל בה? האם מסלולם נקבע מראש, עוד בטרם נזרע האדם ברחם אמו? בצעירותי האמנתי שכך הדבר, ועתה אני סבור שרוב חיי לא היו אלא ניסיון להפריך את האמונה הזו, להימלט מפניה כיונה הנביא הנמלט משליחותו. אינני יודע אם הדבר עלה בידי.
