"הספר הוא התגנבות יחידים, גרסת הבנות, גרסת 2012", כתבה המבקרת אריאנה מלמד באתר ynet על עם הנצח לא מפחד, ספרה הראשון של שני בוינג'ו, אשר ראה אור לראשונה בשנת 2012 באנגלית - The People of Forever Are Not Afraid - וזכה להצלחה בינלאומית מסחררת. שנתיים אחר כך, עם צאת הספר בעברית, בתרגום המחברת, כתב עמרי הרצוג בהארץ, כי "שני בוינג'ו מפרקת לגורמים את הדרמה של השעמום בצבא".
הרומן מתמקד בחוויות השירות הצבאי של שלוש צעירות - יעל, אבישג וליה, שגדלו יחד ביישוב קטן על גבול הצפון, למדו בתיכון והעבירו פתקים בשיעורים מתוך השעמום המוכר של הנעורים. הגיוס לצה"ל משנה את חייהן באופנים לא צפויים, משפיע על הנשים שהן הופכות להיות ועל החברויות שהן נאבקות לשמר לפני שהן יודעות דבר על אהבה או על העולם הזה.
יעל מאמנת קַלעים ומפלרטטת עם בנים. אבישג תצפיתנית, המביטה בפליטים המשליכים את עצמם על גדרות תיל דוקרני. ליה, המשרתת במחסום, מדמיינת את הסיפורים שמאחורי הפרצופים החולפים על פניה יום אחר יום. הן מרכלות על בנים ומתלחשות על מציאות אלימה יותר ויותר שרוחשת ממש מעבר לפינה, מתאמנות ללא הרף לקראת רגע שעשוי לא להגיע. הן חיות בשנייה יחידה, מתמשכת ודרמטית, רגע לפני הפיצוץ, כשכל בחירה עשויה לשנות הכול מן היסוד.
יש אבק בכיתת הקרוואן הזאת, והשיער של המורה מירה כתום צבוע ושרוף בקצוות. אנחנו י"בניקים עכשיו, בני שבע־עשרה, וכמעט סיימנו את כל ההיסטוריה של ישראל. סיימנו את ההיסטוריה של העולם בכיתה י'. ספרי הלימוד שלנו כבר מדברים איתנו על 1982, רק כמה שנים לפני שנולדנו, רק שנה לפני שהיישוב הזה נבנה, כשהיו רק עצי אורן וגבעות זבל כאן, ליד גבול לבנון. המילים של המורה מירה, שהיא גם אימא של אבישג, כמעט נוגעות במילים הסודיות של כל ההורים שלנו בערבים השיכורים שלהם.
כמעט סיימנו את כל ההיסטוריה.
"הולכות להיות שמונה הגדרות בבוחן על מלחמת שלום הגליל בשישי הבא, ואין שום דבר שלא כיסינו. אש"פ, טק"א, ח"א, ילדי אר־פי־ג'י," מירה אומרת. אני די בטוחה שאני מכירה את כל ההגדרות חוץ אולי מילדי אר־פי־ג'י. אני פחות טובה בהגדרות שיש בהן מילים אמיתיות. הן מפחידות אותי קצת.
אבל לא אכפת לי מהבוחן הזה. אני נשבעת: לא אכפת לי אפילו טיפה.
