חיבורו המרכזי של גדול הפילוסופים הבודהיסטים, נאגארג'וּנה, שנכתב ככל הנראה בדרום הודו בתחילת המאה השנייה לספירה, ומגבש הבנה שיטתית וחודרת לגבי טבעה הריק של המציאות; כל תופעות העולם מצטיירות לאורו כנטולות מהות וכחסרות תיקוף אובייקטיבי מצד עצמן.
בהקדמה לשירת השורש של דרך האמצע כותב מתרגם החיבור מסנסקריט, ד"ר אביתר שולמן, שהוסיף הסברים, פירושים והקדמה היסטורית־פילוסופית לגבי הבודהיזם ומקומו של נאגארג'ונה בתוכו:
בשיטת טיעון ייחודית וכובשת, שלא ברור אם היא מהווה משחק מבודח או מהלך פילוסופי הגיוני, מובנה וחמור סבר, מסחרר נאגארג'ונה את תודעת תלמידו ומצביע על מה שהוא מבין ככשלים היסודיים של התפיסה האנושית. במהלך הדברים יתהה התלמיד אם הוא כלל קיים, ואם העולם בו הוא מורגל אכן נמצא סביבו.
הפרק הראשון נחשב כמבטא את לב חשיבתו של נאגארג'ונה וכמנסח באופן פרדיגמטי את צורת המחשבה המרכזית של תורת הריקות. הפרק מפתח את הטענה כי לא ניתן להבין בצורה בהירה את הקשר בין דבר לבין הסיבות והגורמים המתנים אותו. עובדה זו מלמדת כי דברים אינם קיימים בצורה המציאותית והאמיתית בה אנו רגילים להבין אותם, שכן אין אפשרות אמיתית בה הם יכולים להיווצר.
הפרק נפתח באחד הפסוקים החשובים ביותר ביצירתו של נאגארג'ונה:
1. לעולם, באף מקום, אין כלל דברים שנוצרו –
מעצמם, מאחר, משניהם, או בלי סיבה
כיאה לפסוק פתיחה, פסוק זה מכיל את תמצית התורה כולה. הטענה היא שאין אפשרות בהירה וממשית להבין את היווצרותם של דברים. עובדה זו מעידה כי האופן הרגיל בו אנו תופסים את העולם רווי בטעות.
