ספר שירה החמישי של המשוררת והעורכת ליאת קפלן.
מתוך ראיון עם ליאת קפלן בעיתון תל אביב:
הספר הזה עוד יותר אחר כי הוא נכתב באופן של שיטוט, של נדידה, של התעקשות שלי ללכת בלי לדעת מראש. דברים שאני כבר יודעת אני לא כותבת, כי אם אני כבר יודעת אז זה לא מעניין אותי.
בספר הזה הלכתי למחוזות שלא ידעתי וניסיתי כל מיני דברים, למשל ניסיתי לחפש ילדה בת שש, אני מנסה למצוא אותה, לשמוע אותה - ואני לא מצליחה. מדובר בשיטוט שלא בהכרח מצליח. כשהולכים למקומות שלא יודעים אז ההצלחה לא מובטחת. לא מצאתי את הילדה הזאת, שהיא כמובן אני.
בהתחלה חשבתי שהספר ילך לכיוון של מחקר פואטי על שכחה ועל שפה, אבל הספר פותח בחזרה להכרה ולשפה ועוסק הרבה מאוד בשכחה ובזיכרון ובילדות ובקשרים בין הכרה לבין שפה. זה חיפוש לא תיאורטי ולכן הוא לא בקו ישר.
לֹא יֵשׁ הָיָה אָז וְלֹא אַיִן,
לֹא שָׁמַיִם, לֹא שֵׁם, לֹא מַיִם,
לֹא מָוֶת, לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא אַלְמָוֶת,
לֹא כָּאוֹס, לֹא גָּאיָה, לֹא אֶרוֹס,
לֹא אָפְסוּ, אַנְדְּרָלָמוּסְיָה, תִּיאָמָת
לֹא מִלְּבַר, לֹא מִלְּגֵו, לֹא לִפְנַי וְלִפְנִים,
לֹא עֶלְיוֹנִים, לֹא תַּחְתּוֹנִים,
לֹא תֹּהוּ וְלֹא בֹּהוּ, לֹא
הוּן וְלֹא דּוּן וְלֹא
אֱלוֹהִים.
עוֹד בְּעִרְבּוּבְיָה לְלֹא תֹּאַר רָבַץ כָּל הַטֶּבַע,
גֹּלֶם דּוֹמֵם בְּלִי תְּכוּנָה, בִּינָה, סֵדֶר אוֹ קֶשֶׁר.
יַחַד שָׁכְנוּ יְסוֹדוֹת שֶׁל עָפָר, שֶׁל אֲוִיר, שֶׁל עֵינַיִם וּמַיִם
אוֹר לֹא הָיָה בַּאֲוִיר וְצוּרָה לֹא שָׁרְתָה עוֹד בַּחֹמֶר.
לֹא הָיָה אָדָם, מְשׁוֹרֵר, חַי אוֹ אֵל,
לֹא אֲדָמָה, עֲרָפֶל, זִכָּרוֹן אוֹ צֵל.
אַחַת נָשְׁמָה, בְּמַשַּׁב דּוּמִיָּה נָשְׁמָה,
לְבַדָּהּ וּמְאוּם אֵין בִּלְתָּהּ.
הַכֹּל אָז הָיָה
חֹשֶךְ מוּלָט בְּחֹשֶךְ:
יַלְדָּה מְכֻרְבֶּלֶת בְּרֵיקוּת
וְאוּלַי גַּם יַלְדָּה לֹא הָיְתָה
