שלוש נשים עומדות בלב הרומן אישה מעבר לים שכתבה שרית ישי-לוי, מחברת רב-המכר מלכת היופי של ירושלים: אישה צעירה שבעלה עוזב אותה בבית קפה בפריז; אם שנעלמת מדי יום לשעות ארוכות ובתה אינה יודעת לאן; ואישה מסתורית שנטשה תינוקת בת יום בליל שלג בפתח מנזר בירושלים.
שלושה דורות של נשים המתמודדות עם גורל דומה, בסיפור הנע בין סמטאות הרובע הלטיני בפריז ותל אביב של שנות השבעים, ומחבר בין ירושלים המנדטורית לעיירה ציורית באנגליה, שם מחפשות הנשים את זהותן ואת עצמן ואת עברן הלוט בערפל. כל אחת מהן עתידה לעבור תהפוכות בחייה, והסיפור קושר ביניהן בנימים של אהבה ושנאה, שברון לב, דם ודמעות.
עטופה בשכבות של סוודרים, מעיל מצמר כבשים, צעיף וכובע שגילה רק את עיניי, מיהרתי להימלט מהקור הצורב אל חיקו החמים של בית קפה פינתי שנשא את השם "לי דה ריבייר". נרות זעירים דלקו על שולחנות בית הקפה, שהיו בו אורחים מועטים. הקור העז הוציא מהבית רק אנשים שהבדידות חנקה אותם. היה חם בבית הקפה, חום נעים, מדויק. התיישבתי בשולחן שליד החלון ואת ערימת הסוודרים, הצעיף, הכובע, הכפפות ומעיל הצמר הארוך, לא תליתי על המתלה בכניסה, כמנהג המקום, אלא הנחתי על הכיסא הפנוי שלידי.
למרות ששכן בלב ליבו של הרובע הלטיני, "לי דה ריבייר" לא היה בית קפה שמשך תיירים מזדמנים, אלא קפה שכונתי קטן שהגיש אוכל צרפתי עממי ולא מתחנף. לא הייתי צריכה את דף התפריט, ידעתי מה אני רוצה להזמין:״ קרוק מדאם", שתי פרוסות לחם קלוי שביניהן כלואים פרוסת גבינה צהובה וקותל חזיר ומעליהם ביצה עלומה. ביקשתי מהמלצר גם כוס יין אדום. היין הגיע מייד, ואילו מנת ה"קרוק מדאם" התמהמהה, והזמן שחלף מהרגע שבו הוזמנה עד לרגע שבו הוגשה אִפשר לי להתרווח בכיסא המרופד, לבהות בחלון ולשאול את עצמי בפעם האלף: מה לעזאזל אני עושה שוב בפריז? למה אני יושבת בבית הקפה שבו השתנו חיי? למה נשאו אותי רגליי למקום שבו נשבר ליבי ונותץ לאלפי רסיסים? מה אני מחפשת? הרי את התשובות אני יודעת, ארי סיפק אותן במלואן. הוא לא הותיר אפילו שאלה אחת ללא מענה ועוד הקפיד להחדיר את הסכין ולסובב עד זוב דם.
