יותר מ-70 שנה לאחר התאבדותו של שטפן צוויג, מגדולי סופריה של אירופה בין שתי מלחמות עולם, רואה עתה לראשונה אור בעברית רומן מופלא ונוגע ללב שנמצא בעיזבונו.
השנה היא 1926. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה אבל לא העוני הגדול. כריסטינה, צעירה ששכלה את אחיה במלחמה והתייתמה גם מאביה, מתגוררת בעליית גג עלובה עם אמה החולה. השתיים מתפרנסות בדוחק ממשכורתה הצנועה של כריסטינה, העובדת כ"סייעת דואר" באחד הסניפים הכפריים שבאוסטריה. יום אחד היא מקבלת מברק. כריסטינה מופתעת לגלות בו הזמנה לבלות עם דודתה ובעלה חופשה במלון פאר בשוויצריה. הדוד והדודה כבר שם, מחכים לה! הדודה, שמעולם לא פגשה את כריסטינה, היגרה לארצות־הברית לפני שנים רבות בעקבות רומן שערורייתי שניהלה עם איש עסקים עשיר. היא מיעטה לשמור על קשר עם משפחתה, אבל כעת היא חיה ברווחה ותשמח לשתף בה גם את שארת בשרה הצעירה. נערת הדואר קשת היום אורזת את מיטב בגדיה העלובים וחוצה לראשונה את גבולות ארצה לחופשה חלומית באלפים השוויצריים.
על גג העולם היא מבינה לראשונה מה החמיצה, וכיצד המלחמה והעוני גזלו ממנה את עלומיה. כשהחופשה נקטעת באחת, וכריסטינה נאלצת לשוב לחייה הקודמים, שום דבר כבר לא יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה.
סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. הם הולבשו בצורתם, או ליתר דיוק במדיהם, באותה תקופה פרנץ־יוזפית, צוידו באותם פריטי מלאי ובאותם רהיטים דלים וכולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית, וגם תחת אד הקרחונים, בנידחים שבכפרי טירול ההרריים, הם מדיפים בעיקשות אותו ריח לשכות אוסטרי ישן שאין לטעות בו, תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב. חלוקת החלל זהה בכולם: קיר עץ אנכי משובץ באשנבי זכוכית מחלק את החדר ביחס מדויק ומוכתב מראש לצד האחד ולצד האחר – לתחום הציבורי, שכל אדם רשאי לבוא בו, ולתחום השרד. היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור. הרהיט היחיד בחדר ההמתנה הוא על פי רוב דוכן כתיבה מתנדנד הנשען בחשש על הקיר, ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו לאין מספר אף על פי שאיש אינו זוכר שראה אי־פעם בקסת הדיו השקועה בגומחתה דבר־מה שאינו עיסה צמיגה, עבשה, שאינה ראויה לשימוש, ואם במקרה מונח קולמוס בשקע המוארך הכרוי בה, אזי יתגלה בוודאי שחודו מעוקם ולא כשיר לכתיבה. כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה: מאז הסירה הרפובליקה את תמונתו של פרנץ יוזף, העצם היחיד בחדר שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך ומפרסמות תערוכות שנסגרו זה מכבר, מזמינות לקניית כרטיסי לוטו ובכמה לשכות שכחניות אפילו עדיין מציעות הלוואות מלחמה. בכיסויי קיר זולים אלה ולכל היותר בדרישה לא לעשן, שאיש אינו נותן את ליבו עליה, מסתכם רוחב ליבה של המדינה בתחום הציבורי.
