"כמו שאמרה וירג'יניה וולף, אם אנחנו נשים, אנו חושבות לאחור דרך האמהות שלנו, והבחנתי בכך שאמא של היטלר היא אחת הדמויות שאני מתווכחת איתה בראש כבר שנים, מוכיחה לה ביני לביני שאני טובה יותר ממנה. הפסיכואנליזה, ביחד עם סדנת הכתיבה, יצרה מעטפת שאיפשרה לי לעסוק ברעיונות נורא מפחידים ומסוכנים, שמעוררים הרבה אשמה", סיפרה הביבליותרפיסטית והפסיכותרפיסטית בירי רוטנברג, מחברת קלרה שלי, בראיון לנועה לימונה שהתפרסם בהארץ.
לגיבורת ספר הביכורים קלרה שלי, אישה נשואה ובת לניצול שואה, נולד תינוק. היא מנסה ללמוד להיות אמא וחוזרת לכתוב לחברה דמיונית שאימצה בגיל ההתבגרות ולשתף אותה בקשיי הזוגיות, באימהות ובכתיבת הדוקטורט שלה. ככל שהסיפור מתקדם, החברה הדמיונית מתגלה כאמו של היטלר, קלרה. מצבה הנפשי של האם מתערער וגם המציאות לא נחה: מצד אחד סודות משפחתיים מתגלים, מצד שני יחסי ההורים הצעירים מתערערים. כשהם נפרדים קלרה עוברת לגור איתה ועם בנה ועוזרת לה לגדל אותו ואת עצמה. גבולות המציאות והדמיון מיטשטשים והולכים, ומתבהרת סכנה גדולה: האם שתי הנשים יצליחו לגדל בן אוהב חיים ורגיש או שיגדלו דיקטטור מסוכן?
קלרי, אני לא מאמינה שאת עדיין איתי. הייתי בטוחה שנפרדנו ואת כרגע עוזרת או רודפת, אנא עארף אחרי מי. אולי את עם נערה יהודייה אחרת, עוד אחת מסובכת שבמקום להזדהות עם יהודיות שניצלו בשואה מתחברת דווקא לדמות נאצית רשעה. איך זה שעכשיו, דווקא אחרי הלידה, את חוזרת אליי? אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך. אממממ... איך הייתי משמידה את ההיטלר שלך. אני מדמיינת איך אני דורכת עליו כשהוא זוחל, יורקת עליו כשהוא מדבר. ההיטלר שלך. אני מדבירה אותו כשהוא חי ונושם. מצד שני אני אומרת לעצמי, תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים.
