ספרה הרביעי של מיכל ברנע-אסטרוג, סופרת וחוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, נפתח בהסתלקותה של מִילָה, צעירה כפרית, מנתיב החיים המוכתב מראש, ממשפחתה האהובה ומחתנה המיועד, ונמשך בסיפורי חיים, הזולגים זה אל זה ומתמשכים זה מזה, משלהי המאה ה-15 ועד לעתיד הלא רחוק, בשלושה קצוות עולם.
ממִילה אל גּבריאל, המשורר ואיש הדרך; מגבריאל אל גיֹומָאר, בעלת החזיונות המחפשת את אחותה האבודה; מגיומאר אל שולמית, המנווטת בעולמה הפנימי בין עיתות חירום לשגרה; ומשולמית אל אינֶס, המתאמצת לשרוד בימים של מגפה מסתורית הפוגעת במעגלי האֵמון שבמוח, תחת משטר כוחני ואכזר, בעיר בצורה.
עלילות הפרקים של השנים הבאות מתרחשות בעולמות ספק מוכרים וספק זרים, בעבר ועתיד המוגדרים ברפיון, וקשרים סמויים וגלויים מסמנים את התנועה המתמדת בין גלגולי החיים, בין קטיעה להמשכיות.
האוושות הקצובות שמתפתלות מאחורי אוזניי, מאחורי עורפי, מלוות את תנועות האצבעות המיומנות בקליעה — קווצת שיער על קווצת שיער, אצבע תחת אצבע, אגודל מעל אגודל. הן לא נבלעות ברקע, לא נעלמות בין צלילים רמים יותר, חריגים יותר שרוחשים מכל עבריי. הן עוטפות אותי בדרך כלשהי, אני נשענת עליהן בדרך כלשהי, הן מעבות ומחישות ומשמחות אותי בדרך כלשהי, ככל שאני נותנת עליהן את דעתי. יש לי קיום מוחשי וגלי ברגעים האלה, קיום שבו שלושה נהרות חומים ובוהקים נשזרים זה בזה בידי כוחות בשרניים ומוארכים, המוצאים את דרכם בקלות, בלי עיניים, מחוברים בלי יודעין לאיזה שכל מרוחק, לא חושב, מורגל. וכל אותם אוושות ונהרות ותנועות מעגנים אותי להווה מתמשך שאינו נעצר, ולעבר שבמובן מסוים מאוד דומה לו; וזורקים רמזים לעתיד דומה ועלום בו זמנית, שכאילו כבר נוצר.
ומסביבי הים.
