איש אינו יודע היכן נמצא חולה קורונה מספר 096 של מדינת ישראל. הוא נעלם. רגע לפני, הוא חגג יום הולדת 50 בברצלונה, חש שחייו הם פספוס אחד גדול, ואז התברר שגם נדבק בנגיף.
דווקא כשהוא מתאשפז בבית חולים, קורה דבר מפתיע. הוא מציל ראש ממשלה, מתערבב בין שירותי ביון, מעורב בהתנקשות מסתורית, עוצר אירוע היסטורי, וכל זאת בלי שירד, ולו לרגע, ממיטת האשפוז. איך הוא עשה את זה, והאם יצליח להציל גם את חייו האישיים?
עמוס שביט - איש תקשורת, דובר בשירות המדינה ומנכ״ל עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן - כתב את הספר כאשר היה דובר המרכז הרפואי ברזילי, בעודו יושב במחלקות הקורונה של בית החולים.
יום ד', 18 במארס, 2020
אני חי.
פוקח עיניים, החזה מתרומם במתינות מעצמו, בקצב איטי של צפצוף מכונות. חמצן מוזרק לחזה בשריקה פנימית, שנשמעת לי כמו מתוך הגוף פנימה, מתוך האיברים הפנימיים, וזה מרגיש כאילו אני שומע את איבריי חיים, מבפנים.
מוניטור ירוק מאמת את קיומי, זבוב עומד על חלון עמדת האחיות, לא ברור אם הוא בפנים או בחוץ, ואטב כביסה מתכתי בודק לי את רמת החמצון בדם. אני מרגיש לא טוב, שוקע לתוך מסדרונות אפלים של הזיות, לתוך מרחב מואר נטול זמן ומקום ואוויר, יונק את קיומי כמו מתוך קשית, כמו מתוך פילטר עכור, לא מצליח לזהות את האיש ששוכב בתוך חלוק בית החולים, במחלקת הקורונה, מדולל מסת שריר, ופניו כפניי.
אבל אני עוד חי.
שמונה ימים הייתי מונשם ומורדם, עם "הצללה דו צדדית בריאות", כפי שנכתב בניירת הצהובה, ומתברר שנרשמה היסטריה די גדולה סביבי בזמן שהייתי עמוק בחשיכה הגדולה. אמא ויעלי והילדים והחברים ואולי גם כל המדינה.
