זיכרונותיו של חבר

בשבוע שעבר מת חברי שארל ל’. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:

“אה! זה אתה!“ “איזה צירוף מקרים משמח!“ “כמה זמן לא התראינו!“ “מה לעשות, אלו החיים...“ “מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“ “בהחלט.“ “חברים ותיקים כמונו, חבל שאנחנו לא מתראים...“ “אם כך, ניפגש בקרוב?“ “בהחלט, בקרוב!“ וכך היו חולפות עוד חמש שנים עד שיד המקרה הייתה מזמנת לנו פגישה מחודשת. “אה! זה אתה?“ “נהדר להיפגש כך!“ “בלתי רגיל! ומה אתה עושה בימים אלו?“ “אותו הדבר. ואתה?“ “גם אני, אותו הדבר. מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“ “ללא ספק, מוכרחים!“ “אם כך, ניפגש בקרוב?“ “בטח, בקרוב מאוד, ידידי היקר!“ “מצוין, אז ניפגש בקרוב מאוד.“ “יש לנו כל כך הרבה דברים לספר זה לזה...“ “אתה חושב?“ “ודאי, אחרי כל כך הרבה זמן... נתראה בקרוב!“