עוד ממתק ספרותי של שטפן צוויג, באדיבות ההוצאה העצמאית תשע נשמות, בעריכתו של המו"ל אוריאל קון.
אורחי פנסיון קטן בריביירה הצרפתית נרעשים, כאשר אישה שיש לה הכל נוטשת בחטף את בעלה האמיד ואת שני ילדיה. בתוך הסערה שמתעוררת בקרב אורחי הפנסיון, בולטת דמותו של המספר, המגן בחירוף נפש על האישה הסוררת, שאותה לא הכיר. ומה מביא אורחת אחרת, קשישה ערירית מאנגליה, להזמין דווקא את האיש הזה לחדרה, כדי לחשוף בפניו מאורעות דרמטיים שאירעו בחייה ביממה אחת, שנות דור קודם לכן, והפכו את עולמה על פיו למשך חצי יובל? גם בהינתן חמישים ניחושים, לא יוכל הקורא להעלות בדימיונו את התשובה שיורה בו צוויג מתת-המקלע דמוי העט שלו.
בעשרים וארבע שעות בחיי אשה, מסובב אמן הסיפור היהודי-אוסטרי את קרבינו אינספור פעמים, והוא עושה זאת לא רק באמצעות ההפתעות שהוא שולף מתוך כובע קסמים של ממש, אלא גם בנצלו עד תום את כישרונו הייחודי להפיק מהרגש הטהור תמצית מזוקקת של מילים, ללכוד בדיו את נבכי הנפש הקמאיים ביותר, החמקמקים ביותר לתיאור. זוהי גדולתו של צוויג, אשר בסיפור קצר אחד מקפל חיים שלמים של החמצה, חרטה ושיפוט עצמי, וכאילו בדרך אגב משליך את הקורא לאינטרו-רטרוספקציה אישית, ומציע לו תרפיה שלא תסולא בפז: קתרזיס.
בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי־אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער, שאיים להפתעתי להידרדר לריב בוטה, ואף לשנאה והטחת עלבונות. לרוב האנשים יש כוח דימיון גולמי בלבד. מה שאינו נוגע להם במישרין, מה שאינו פולח כחץ מחודד עד לחושיהם, כמעט אינו יכול להלהיב אותם; אבל מרגע שקורה דבר מה, אפילו פעוט, לנגד עיניהם ממש, והחוש שלהם יכול לגעת בו, מיד מתעוררת בהם סערת רגשות מופרזת. אפשר לומר שהם מפצים אז על חוסר מעורבותם שברגיל בבוטות בלתי ראויה ומוגזמת.
