ספרה ה-11 של הסופרת, המשוררת, המרצה לתלמוד, המורה והאקטיביסטית הפמיניסטית רוחמה וייס מציע שילוב מפתיע בין שני ז'אנרים – רומן בדיוני ומדרש אוטוביוגרפי – ומעניק קול אוהב חיים ואוהב אדם למקומות שעד היום שוררת בהם שתיקה.
היהודיה האחרונה של קפריסין משלב שתי עלילות מזמנים שונים: עלילה בדיונית המתרחשת לפני קרוב לאלפיים שנה, ונרקמת סביב יהודייה קפריסאית שחייה בסכנה בשל קנאות דתית וחורבן פוליטי; ועלילה בת זמננו, שבה הסופרת עצמה חוזרת לזיכרונותיה הקשים ביותר: ילדותה בבית שבו הייתה קורבן לאלימות ולגילוי עריות.
שלום הגיעה לעולם לגמרי במקרה, בקיץ חם מדי, בעיצומו של מסע בעקבות כוורות הדבש של צפון קפריסין.
הכול התחיל בסיום שנת הלימודים, כשבתי המתבגרת, שלומדת במגמת קונדיטוריה בבית ספר לחינוך מיוחד, התבקשה לבחור נושא למחקר שנתי. "בחרתי בדבש," הצהירה, וכדרכה, בלי להשתהות, הציפה אותי בפרטים ובבקשות מעשיות. היא עדכנה אותי בסכנות הקיומיות שמאימות על הדבורים, "בגלל שיש אנשים שמשקים אותן במים עם סוכר במקום בצוף אמיתי של פרחים, ואנחנו חייבות להבין למה הדבורים נעלמות מהעולם ואיך אפשר להציל אותן, וגם לגלות איזה עוגות אפשר להכין מדבש ואם זה בכלל בסדר לאכול דבש..."
"אל תדאגי," אמרתי כשהבנתי לאן הרוח נושבת, "זה בדיוק מה שנעשה. אנחנו נבקר בכוורות, נלמד על דבורים ודבש ואולי אפילו נגלה איך להציל אותן."
