חגיגה ספרותית בצל קורונה: הוצאת זיקית התעוררה לחיים כדי לסיים את שנת 2020 המדכדכת במנה משמחת של ספרות, מודרניוּת ואחווה, עם הנובלה אליאנה גולדסטיין מאת הסופר, התסריטאי והבמאי הארגנטיני מרטין רכטמן.
בערב השקת ספר כלשהו היא והוא, זרים גמורים, יוצאים לעשן ומתחילים לדבר. זה התסריט הקלאסי: הם ממשיכים משם לבר, שותים יין, נוסעים אליו, ג'וינט, מיטה. בבוקר שלמחרת הם שותים קפה ואוכלים יחד ארוחת בוקר, ולפני שהיא הולכת הם מחליפים טלפונים. מתברר שהוא לא יודע מה שמה. בערב, הבחור, ששכנו הפסנתרן משגע אותו, מעשן את שארית הג'וינט מליל אמש. וראו זה פלא, המוזיקה נשמעת לו שמיימית פתאום.
מפגש. פסנתר. גראס. אלה מתניעים מנוע של פרוזה, ומעתה יחוללו עלילה מרתונית עד לאופק לא ידוע. העיר הנפרשת כמו במפה, אנשיה, המפגשים האקראיים, הזירות והאירועים, הם תיבת הפתעות ספרותית, פרי עטו של מרטין רכטמן, סופר ומחלוצי הקולנוע הארגנטינאי החדש, אשר נודע במכלול יצירתו כאמן פורץ גבולות, המיטיב להציג את חיי היומיום בארגנטינה.
הגענו אליי הביתה והצעתי לה משהו לשתות. היא סימנה לי לא עם היד והדליקה את הג'וינט. היא העבירה אצלי את הלילה. כשהתעוררתי ראיתי שהיא מכינה ארוחת בוקר, וכשאמרה לי בוקר טוב היא קראה לי "אהוב". עשיתי כאילו אני לא שומע ונכנסתי להתקלח; אפילו לא זכרתי מה השם שלה. מהדירה למעלה נשמע משהו שהזכיר ראוול, אבל לא היה ראוול. כשהתקלחתי הרצתי בראש את כל השמות של הבנות בכל אות באלף־בית, אבל זה לא עבד, לא הצלחתי לעלות על השם שלה. אולי גם היא לא זכרה את השם שלי, ובגלל זה קראה לי "אהוב".
