הוא היה כאן, אני בטוחה בזה

שני דגים

הם קשורים במכונית החמה על ברכי הילדה, בתוך שקית
של מים מתוקים: שני כתמי זהב מרצדים, נושמים בעד
חתך, במראה המביטה לאחור. רחש גלגלים, החיים
העדינים האלו, עכשיו הם שלנו, נתנו להם שמות,
כשנגיע נשפוך אותם בסלון ונביט ונביט בהם, שוחים
בצנצנת סביב אצה מדומה ותמיד תהיה בינינו זכוכית.
פעם (הייתי עצמי ילדה), התנפץ אקווריום בפניי מרוב
שהתבוננתי בדגים. אולי משכתי בו מבלי דעת. אני
זוכרת אותם, מפרפרים בעד הדם, חובטים ברצפה ואת
אבי. ואחר־כך ההרדמה הכללית, עפעף תפור ולחישה
(שק הדמעות ניצל). דגים אינם יודעים לעצום את
עיניהם. הן פעורות תמיד אל המים שלפניהם, ואנחנו
מבקשים ומבקשים דבר מה שיבוא ויעמוד בינינו ובין
היופי. מה יהיה עלינו אם יתהפך לפתע על צידו, כל
השט בשניים, בשקט, כל מה שקשרנו (שאמרנו: שלנו)
שהבאנו הביתה, שנָתַנּוּ לו שֵׁם?