פליטי אור - מעוף בעקבות עטלפים

נָהָר לְעֵת עֶרֶב

הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת עֲטַלֵּף

שֶׁלֹּא נִרְאֶה בַּשָּׁמַיִם

(ג’ים קיישן)

מתעתע כל כך. יותר מכול מתעתע. חולף בתנועה מהירה, בשעת צללים, כשהראייה מאבדת מכוחה. אי אפשר להיאחז בפרטים, בצבעים מסוימים, בסידור האברות למשל, כמו בציפור באור יום. לכן קשה להגדירו, לתפוס אותו. הוא תמיד מותיר מאחוריו תחושה עמומה של דבר שחמק. מעין בלבול, חוסר אונים או החמצה. עף בהחלט, אבל דבר מה בכנף, באופי התעופה, בזוויות שלה – נראה לעינינו מוזר, עקום, מפרפֵּר, מתקשה לשמור גובה, כמעט מתנצל. יש משהו מכמיר לב בתנועת העטלף, חסר את הבִּטחה הציפורית, את החופש מעורר הקנאה שלהן. אולי גם הספר הזה עף כך, לא בתנועה קשתית בוטחת, אלא בזיגזגים, עובר מעניין לעניין, מחושך לאור, אבל תמיד מביט ביצור אחד.

יצור שנראה תמיד כמי שנמלט על נפשו. לעולם אינו עוצר במקום בולט וקורא, כמו עורב למשל. לא שר כמו שחרור. עטלף תמיד נותר בגדר שמועה (ראית? הנה חלף פה. הספקת? נראה לי שזה היה עטלף). לפעמים רק הקריאות נשמעות, מגרדות בגרון, והוא עצמו נותר רק רמז. תחושה של הדבר. בהייקו של ג’ים קיישן לא ברור אם נראות השתקפויות רבות של עטלף אחד, או שמא עטלפים רבים נעלמים שם, ואם זה בכלל עטלף או מחשבה על עטלף. הם זורמים בגובה כמו הנהר לעת ערב, היעלמות אפלה, חיה. השיר מביט בעיניים תוהות, אינו יודע מה הוא רואה: ההשתקפויות נגוזות כהרף עין, וכשהשיר נכתב הן כבר אינן; גם בשמים אין רואים את העטלף. השיר הוא על דבר האָבֵד. והוא עצמו מופיע ונגוז כמו מה שהוא מתאר.