מנורה בשמש, עליו אנו ממליצות בחום רב, הוא ספר שיריו הראשון של איתן בולוקן, המוכר לנו כמתרגם הנפלא מיפנית של מסאוקה שיקי, מיטסו סוזוקי, שיבטה טויו ואחרים.
כותב על הספר העורך דרור בורשטיין:
מנורה בַּשמש? מדוע יש בה צורך? האין זה בזבוז? מדוע יש צורך לומר מילים כמו "הַנָּהָר וְהַגֶּשֶׁר / הֶהָרִים בִּתְחִלַּת דֶצֶמְבֶּר" מול נהר וגשר והרים בתחילת דצמבר? האין הנאמר ברור מאליו?
איתן בולוקן, שבדרכו אל השירה העברית חלף כמתרגם בשירה ובהגות היפניות הגדולות, מביא אל העברית ואל ישראל את המבט בעירומם היפה, העצוב והמסתורי של דברים עדינים, קרובים ופשוטים. דברים כמו "כַּפּוֹת יְדֵיהֶם / בַּתְּמוּנָה הַיְשָׁנָה / אוֹר סוֹף קַיִץ". של מי הידיים? (של מי לא?) האם כפות הידיים בתוך התמונה, או אוחזות בה, ובתמונה יש רק אור, אור של סוף?
נראה שאין תועלת במנורה בשמש. אבל המנורה דומה לשמש, מְחקה במעשיה את מנורת הכוכב הגדולה והרחוקה, מזכירה את קיומה, משתתפת לצידה במלאכת התאורה, תורמת אור. האומנם חסרת תועלת?
בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר גַּעֲגוּעַ וְאַתָּה מֻנָּח בּוֹ כְּמוֹ כּוֹס עַל שֻׁלְחָן.
הַוִּילוֹן מַזְמִין אֶת הָרוּחַ פְּנִימָה. הָרוּחַ כּוֹרֵךְ אַחֲרָיו כּוֹכָב.
הַכֹּל נִכְלָל בְּמַבָּטְךָ: הַדֶּרֶךְ בָּהּ דְּבָרִים יוֹשְׁבִים. כֵּיצַד
הַחֶדֶר לֹא מוֹנֵעַ מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ וְכוֹכָבִים לָבוֹא בּוֹ. כֵּיצַד
הַחֶדֶר נָדִיב לְכָל מַה שֶּׁהִנּוֹ חֶדֶר.
חֶדֶר אֵינוֹ מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת הָרִים אוֹ שָׁמַיִם, לָכֵן אֶפְשָׁר
לִמְצֹא בּוֹ הָרִים וְשָׁמַיִם שֶׁרַק חֶדֶר יָכוֹל לְהוֹלִיד. הֵם
מוֹפִיעִים כִּסְדָקִים אֲרֻכִּים לְאֹרֶךְ הַקִּיר. כְּאָבָק. כְּיָדִית שֶׁל
דֶּלֶת. כִּקְרִיאַת שִׁמְךָ מֵחֶדֶר סָמוּךְ.
יֵשׁ בַּחֶדֶר עֶרְגָּה לְכָל הַחֲדָרִים בָּהֶם עָבַרְתָּ. גַּלִּים תְּמִירִים
וַעֲנָנִים דַּקִּים שָׁטִים בּוֹ וְשׁוֹפְעִים. אֵין חֶדֶר בְּלֹא כָּל אֵלֶּה.
אֵין חֶדֶר בְּלֹא חַלּוֹן אֲשֶׁר נִפְתָּח וּמַשְׁקִיף פְּנִימָה עַל נוֹף
מבַטְָּך.
וְלִפְעָמִים בַּחֶדֶר, עִם דִּמְמַת הָרָהִיטִים מֻקְדָּם בָּעֶרֶב אוֹ
בְּמֶשֶׁךְ זְלִיגָתָם שֶׁל צָהֳרַיִם מֻתָּשִׁים, שָׁבוֹת אֵלֶיךָ עֵינֶיהָ.
יוֹקְדוֹת, מְצַפּוֹת וְיוֹדְעוֹת.
מִמְּקוֹם מוֹשָׁבְךָ אַתָּה נוֹשֵׁק לָהֶן כָּל חַיֶּיךָ.
