מאז מות דודתה, שאימצה אותה עם לידתה וגידלה אותה כגאונה, שרה כ' חיה לבדה, בשגרה שקטה, בדירת המרתף שירשה ממנה, ומנהלת סניף של הספרייה העירונית בירושלים. אף לא אחד ממכריה של שרה כ' יודע שהיא מאיירת מופלאה של ספרי ילדים, שחותמת על איוריה בשם הבדוי "אימאן", כשם חברתה האובדת של דודתה מעיראק.
נראה שחייה מספקים אותה: העבודה בספרייה ביום, האיורים בלילה, והבדידות שטבעית לה מאז ומתמיד. כשבאחד הימים היא מחליטה לכתוב ספר ילדים, היא לא משערת לְמָה באמת היא מקווה ומה היא עתידה להבין על אימאן האמיתית, על דודתה ועל עצמה.
הו-מאמה הוא ספרה השני של המאיירת והסופרת תמי בצלאלי, מחברת תישארי (כנרת-זמורה-דביר, 2016), והוא מלווה גם באיוריה.
היא נכנסת למיטה וישנה שינה עמוקה — ובוזמנית היא בשולחן העבודה שלה, עובדת עד לפנות בוקר.
בוזמנית היא קמה ונשארת. בוזמנית הולכת לאטה ורצה.
ברור שהיא יודעת שהכול קורה לה בראש, אבל אצלה הבוזמניות קיימת לגמרי והיא מציאות. הבוזמניות מאלצת אותה ממש לחיות פעמיים, וזה מתיש.
ואין מה לעשות עם זה.
והבוזמניות הזאת, שהלכה והתחזקה אצלה עם השנים, התחילה עוד בילדותה.
