הגן רק עכשיו נפתח, אומרת אייר, שמכנה את עצמה לוסינדה. ואֶמיר ושרלי מבינים למה כוונתה. כמעט שאיש אינו מבחין בקיום של התחנה לבריאות הנפש הנטושה ובגן הסובב אותה. גם לא אמיר, שבית אמו מצוי בשכנות לתחנה. למעשה, שרלי הוא שתופס לראשונה שהגן צופן סודות, אולי סוד אחד אפל במיוחד, שמהלך עליו אימה.
גם לוסינדה ואחיה יוסי, שנדמה שיודעים על העולם יותר ממה שילדים בגילם אמורים לדעת, מגלים עניין משלהם במסתורין שלו. ואמיר, שכל רצונו הוא שחייו במבוא ים יתמידו במתכונתם השגורה, נגרר איתם בעל כורחו לסבך של גילויים, סכנות וקסם עתיק, שחלק ממנו קשור בו ישירות. כי היכנשהו ישנו ספר, ״הלב הקבור״, ששם גיבורו כשמו, והוא בן גילו, בן אחת עשרה. ובתל אביב מתגוררת אישה צעירה, אובדת עצות, ששמה טליה פינטו, כשם הגיבורה האחרת בספר.
כותב עורך הספר, יגאל שוורץ:
הרומן הלשון נושלה, הוא מסע תודעתי מרהיב בין עולמות המקיימים זה את זה ומאיימים להחריב זה את זה בו זמנית. ברגע מסוים הם עומדים על בלימה, בחיבור ביניהם נבעה סדק טרמינלי. עתה הם עומדים על מכונם רק מכוח נטייתם ההדדית ליפול ולהתרסק. וזה בדיוק הרגע שבו מופיע הגיבור של שמעון אדף, הדמות שעליה נגזר לסגור את הסדק, הקרע שנפער שעומד לשאוב אליו הכול. היקום שאדף יוצר, שאין משלו בספרות העברית, אינו בנוי על יצירת גיאוגרפיה ממשית או על סרטוט שושלות אלא על רצפים לשוניים ושיבושם באמצעות רגעי התגלות, וטריפת הגבול בין הריאלי למיתי. זהו יקום הולך ומתפשט, משנה צורות ומתפתח באופנים לא צפויים. יחד עם זאת, נדמה שהוא מתאפשר רק בזכותם של צרכים ומניעים אנושיים בסיסיים: משפחה, בית, תחושת ייעוד ויושרה מוסרית.
הסחרחורת פקדה את טליה בעת פתיחת שקית הבייגלה. כבר סידרה את הצלחות החד פעמיות על השולחן לקראת החזרה ועמסה בהן ופלים ועוגיות ריבה וערגליות ובמבה וחטיפים מלוחים. היא משכה בשקית משני צדיה בכוח. השקית נבקעה, וצליל האוויר החופז פנימה, אל הריק, נרשם אצלה כנהמה. מישהו סמוך אליה לחש לתוך אוזנה, טַלִינְטוֹ, בקול טעון קרבה, והלחישה התגברה לשאגה. שם החיבה שלה התגלגל מפה מצחין, על לשון שמנונית, מתפתלת בלקיקה.
הכוח שהפעילה על השקית חזר ופגע בה, בעוצמה גדולה עשרת מונים. הוא סדק את גולגולתה, והזיח אותה, בינה ובין גופה נכרה מילימטר של הבדל שהוציא את חושיה מכוונונם. העצמים בחדר החזרות חרגו הצידה מ — מעבר ל — למעלה מ — מתחת ל — גשמיותם. יציבתה התערערה. היא שלחה את ידה לתמוך בגופה, ואצבעותיה תפסו בחיפוי הבד על השולחן. לשבריר שנייה התאזנה. לא. היא טעתה. הלאיטה הנבהלת היא קריאה של נפש טובעת. ולא היה איש בחלל המקום מלבדה. פאת המפה נמשכה עם מעידתה והצלחות וערמות הכיבוד שטרחה עליהן, ובקבוקי הקולה, הסגורים למרבה המזל, וכוסות הפלסטיק בשקיפותן המחורצת, התפזרו על הרצפה, בטפיחה ובנקישה, בחרקוק וצרמום, במקמוק ונחש, אבל באין יכולת להחריש את שם החיבה שלה, הנדחק אליה מתוך קרבה דחוסה, נואשת, טלינטו, טלינטו.
