רואים בחושך

השיחה הגיעה ממספר חסוי. בדרך כלל הוא לא ענה למספרים חסויים. כמעט תמיד הם התגלו כסוכני מכירות של חברות כבלים או ביטוח שניסו לדחוף לו איזו עסקה גרועה. הוא סבל פחות מהנחישות הדביקה שלהם ויותר מהעברית האיומה שלהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל לתקן להם את העברית, הם היו נעלבים וכל העסק היה נגמר באיזו חמיצות מדכדכת. עם הזמן הפסיק לענות למספרים חסויים. מי שרוצה שישאיר הודעה. אבל אנשים כמעט אף פעם לא השאירו הודעות. אולי מפני שהם לא באמת היו אנשים אלא מערכות אוטומטיות, אנונימיות לגמרי. כל מי שדיבר איתו נתן לו הרגשה שהוא לא באמת קיים. פעם הוא היה איש אמיתי והיו מתקשרים אליו אנשים אמיתיים, אבל במורד החיים הוא הפך לחשבון בנק, לפוליסת ביטוח, וגם הטלפונים שהוא קיבל היו מיועץ ההשקעות, מסוכנת הביטוח, והם תמיד התקשרו ממספרים חסויים. והוא לא אהב לענות למספרים חסויים. הוא ידע ששום נחמה או גאולה לא מסתתרת מאחוריהם. אבל באותו יום רבץ חום מעיק תחת עננים מאובקים, הוא ישב בקפיטריה של המכללה ושתה קפה ממש גרוע, השולחן היה דביק, חתול מורעב תלה בו מבט נואש ובתוך חצי שעה הוא היה צריך להתייצב לבירור במשרד של הנציבה למניעת הטרדה מינית. ואז הטלפון צלצל. מספר חסוי.