אהוד זייגר הוא גיבור ספרו של איתמר לוי, לשעבר צייד ספרים ובעל חנות הספרים של איתמר, שנטש בשנים האחרונות את כל עיסוקיו, והתמסר אך ורק לכתיבה.
וכך כתב לוי בפייסבוק על זייגר ועל הוראות מדויקות לכתיבת רומן, שערך יגאל שוורץ:
סיפור דמיוני המבוסס על מקרה אמיתי שקרה לי. הוא נבנה כולו סביב פתקה שכתב משורר צעיר, אותה מצאתי בראשית שנת 2000, על רצפת מחסן הספרים שלי במושב צרופה. בפתקה כתב המשורר רשימת מכולת של רעיונות, מחשבות, הערות, חלומות, ציטוטים מספרים, משימות יומיות וכו'. אני שמרתי את הרשימה, וידעתי שיום אחד אשתמש בה לכתיבת רומן. ואכן אהוד זייגר, גיבור ספרי, משורר חיפאי צעיר, כותב כל בוקר, במשך 15 שנה, רשימה של משימות, אותן אני מביא ברצף בסוף הספר. זהו רומן מראה. אני כותב על אהוד זייגר, רשימותיו ומותו, ואהוד זייגר כותב עלי, על ספרי ועל מותי. הדבר האחרון שיש בספר 'הוראות מדויקות לכתיבת רומן', הן הוראות מדויקות לכתיבת רומן, כי אין דבר כזה.
אוֹתוֹ הַיּוֹם הִגַּעְתִּי לָעֲבוֹדָה בְּמַחְסַן הַסְּפָרִים מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר, וּמָצָאתִי אֶת 'אָדוֹן לֵוִי', כָּךְ קָרָאתִי לוֹ, מְנַמְנֵם עַל שֻׁלְחַן הָאֲרִיזָה. הִתְחַלְתִּי לְהָכִין אֶת הַחֲנוּת לַפְּתִיחָה. כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה נָגַעְתִּי קַלּוֹת בִּכְתֵפוֹ, וְהֵבַנְתִּי לְאֵימָתִי שֶׁהוּא מֵת. הוּא מֵת! פָּנָיו כְּחֻלּוֹת וּנְפוּחוֹת, עֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה וּבוֹלְטוֹת. קֶצֶף לָבָן כִּסָּה אֶת סַנְטֵרוֹ וְנָפַל נְטִיפִים נְטִיפִים. נִסִּיתִי לְהָרִים אֶת רֹאשׁוֹ, וְגוּפוֹ הֶחֱלִיק אֶל מִשְׁטַח הַבֵּטוֹן. כַּמָּה הוּא רָזֶה וְכָחוּשׁ, מִשְׁקָלוֹ כְּמִשְׁקַל יֶלֶד. לִפְנֵי הַכֹּל צִלַּמְתִּי אוֹתוֹ בַּטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד, עַד שֶׁפִּתְאוֹם שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהוּא חַי. הוּא חַי!!! רָאִיתִי אֶת עֵינָיו עוֹקְבוֹת אַחֲרַי מִצַּד לְצַד. עַל הַשֻּׁלְחָן מָצָאתִי כְּתַב יָד שֶׁל רוֹמָן בְּשֵׁם 'הוֹרָאוֹת מְדֻיָּקוֹת לִכְתִיבַת רוֹמָן'. אֵיזֶה שֵׁם נֶהְדָּר! אֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה! בְּטָעוּת הִתְקַשַּׁרְתִּי לַמִּשְׁטָרָה, וְהַתּוֹרָן מִהֵר לְקַשֵּׁר אוֹתִי עִם מוֹקֵד מָגֵן דָּוִד אָדֹם. בַּזְּמַן שֶׁחִכִּיתִי לָאַמְבּוּלַנְס קָרָאתִי אֶת הַדַּפִּים הָרִאשׁוֹנִים בָּהֶם הוּא חוֹזֶה אֶת חַיַּי וְאֶת מוֹתִי, וּמִהַרְתִּי לְהַחְבִּיא אֶת כְּתַב הַיָּד בְּתִיקִי. הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא חִיֵּךְ אֵלַי. יִתָּכֵן וְהֵבִין כְּבָר אָז, שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לַחֲמֹס אֶת הָרוֹמָן הַנִּפְלָא שֶׁלּוֹ. הַפָּרָמֵדִיקִים הִצְלִיחוּ לְעוֹרֵר אוֹתוֹ וּבִקְּשׁוּ לְהַעֲבִירוֹ לְבֵית הַחוֹלִים. בַּכְּנִיסָה לַחֲדַר הַמִּיּוּן פָּגַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי יְלָדָיו. הֵם הוֹדוּ לִי עַל שֶׁהִצַּלְתִּי אֶת חַיָּיו. לְאַחַר כַּמָּה יָמִים הִתְקַשְּׁרוּ לְבַשֵּׂר לִי שֶׁהוּא נִפְטַר. בְּעִידוּדוֹ שֶׁל מַנְחֶה סַדְנַת הַכְּתִיבָה הֶחְלַטְתִּי לְהוֹצִיא בְּכַסְפִּי אֶת הָרוֹמָן שֶׁלִּי 'הוֹרָאוֹת מְדֻיָּקוֹת לִכְתִיבַת רוֹמָן'. קִבַּלְתִּי זִמּוּן לְבֵית הַמִּשְׁפָּט בְּחֵיפָה. אִשְׁתּוֹ תָּבְעָה אוֹתִי עַל גְּנֵבָה סִפְרוּתִית, וַאֲפִלּוּ הֶעֶלְתָה רְמָזִים לְכָךְ שֶׁאֲנִי קָשׁוּר לְמוֹתוֹ הַפִּתְאוֹמִי. הָעוֹרֵךְ יִגְאָל שְׁוַרְץ שֶׁעָרַךְ אֶת כָּל סְפָרָיו, הֵעִיד שֶׁהַמָּנוֹחַ שָׁלַח לוֹ בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ מַתָּנָה קֶטַע מִתּוֹךְ כְּתַב יָד שֶׁל סִפּוּר בְּשֵׁם זֶה. בִּכְתָב הַהֲגַנָּה טָעַנְתִּי בְּאָזְנֵי הַשּׁוֹפֵט, כִּי כָּל הַסִּפּוּר הָיָה בְּעֶצֶם הַמְצָאָה שֶׁלִּי. אֵין סוֹפֵר בְּשֵׁם אִיתָמָר לֵוִי, אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתוֹ.
